הרשימות שלי

אני יודעת שלקח לי הרבה זמן עד שהבאתי את הפרק הזה.

הרגשתי קצת תקועה, ללא השראה.

ואז שיר מסוים ששמעתי היום גרם לי לחשוב על ההמשך..

וכשהתחלתי לכתוב זה המשיך.

אז הנה הפרק הרביעי, בבקשה תגידו לי מה דעתכם, ותגיבו.

זה מאד משמעותי לי וזה גורם לי לרצות להמשיך לכתוב.

פרק 4:

"ליילה, ליילה יקירתי." עיניים זדוניות הופיעו מול עיניה , "את זוכרת אותי נכון?", איך היא יכולה שלא לזכור. "תפסיקי לבוא אליי!!" היא זועקת, אבל הקול לא יוצא ממנה. "את מפחדת ליילה?" היא מחייכת, "כדאי לך לפחד, אני בחיים לא אעזוב אותך. אני הסיוט הכי גרוע שלך- את. את תהרסי את כל העולם סביבך, ואף אחד לא יישאר לידך, אף אחד לא ירצה להיות בקרבתך, ואז תבואי בזחילה אליי ליילה, תבואי למי שיצר אותך, חכי ותראי." מבט בהלה ניכר על פניה בזמן שצל ענקי הסתיר את עולמה.

ואז היא התעוררה.

"דיי בבקשה..", דמעות נופלות בשקט. אני לא יכולה יותר, בבקשה שמישהו ירחיק אותה ממני. אני צריכה להמשיך להיות לוטם, לוטם. רק לוטם. צמרמורת עוברת בגופי כשאני רואה מי עומד מולי.

"את לא זוכרת נכון" הוא לוחש, "מה קרה אתמול?". "אתמול?" אני שואלת, "מה היה אתמול?", אני מתחילה להתעייף מהעמדות הפנים. "כשנכנסנו לבר, התחלת לצעוק שם על כולם, ולקחת איזה ילד צעיר ופיתית אותו שיביא לך את החומר, שוב. את חייבת להפסיק לצרוך את זה, זה מזיק לך." . זו בדיוק המטרה שלי , חבל שאני לא יכולה לספר לך את זה. אני לא יכולה לספר לך כלום.

"אני מצטערת.. בבקשה תשאיר אותי לבד, אני צריכה לחשוב." , הוא לא אשם, הוא לא צריך להיות איתי עכשיו, כשהכי כואב לי,  אני לא אפיל אותו יחד איתי.  אני מפנה לו את גבי בזמן שפניי מלאות דמעות. "בבקשה תלך" אני לוחשת, שלא יישמע כמה כואב לי לומר לו זאת.

יכול להיות שעמדתי ככה דקה, שעה או יממה, אבל כשהסתובבתי הוא כבר לא היה. התיישבתי, רועדת. שוב עשיתי את זה. שוב היא השתלטה עליי וגרמה לי לפגוע בכולם. זכרתי הכול מליל אמש, רק העמדתי פנים ששכחתי, שמרוב השתייה בה טבעתי המוח שלי כבר לא זוכר, שמרוב.. מרוב מה שלקחתי, הכול נשכח. זכרתי איך נכנסתי לשם, איתו. זכרתי את הבעת פניו שנישקתי את האחר, רק כדי להשיג את זה. זכרתי איך הפכתי את כל הבר. איך צרחתי על כולם. איך נכנסתי לחדר הקטן בפנים, כשליבי רוטט מהתרגשות, זכרתי איך הוצאתי את המזרק, איך חיממתי את החומר, איך הכנסתי את זה פנימה. זכרתי איך מצאתי את הוריד.. ואז הכול נהפך להיסטוריה.

אני צורכת סמים. כבר שנה עגולה. התחלתי עם זה בשביל ההתנסות, רציתי להרגיש משהו מיוחד, להיות מיוחדת, שונה. אחרי הפעם הראשונה זה שבר אותי, זה ריגש אותי, הלהיט אותי, חימם אותי, זה הפך את החיים שלי למשהו המיוחד הזה שרציתי. בלילות הייתי בורחת מהחלון, יוצאת עם מי שהחשבתי אז לחברים שלי. הייתי מזייפת תעודת זהות ונכנסת למועדונים. אלכוהול, וודקה, טקילה, בירה. מריחואנה, חשיש, באנג, אל סי די, אקסטזי, חגיגת, קוקאין, הרואין. עישון, כדורים, הסנפה, הזרקה. אלה היו החיים שלי.

לא הייתי ברורה. לא סיפרתי איך הכול התחיל. זה הכול התחיל באותו יום של המסיבה, כשעוד הייתי ילדה טובה שעושה כל מה שההורים רוצים, כל מה שכולם מצפים, רציתי ריגוש. ואז הוא היה שם, הבחור ההוא, הוא בן 17 ואני רק בת 15. התלהבתי ממנו, מהפנים שלו, המשיכה שלי אליו, מהגיל, הניסיון, ויותר מכול מהמבט. עיניים שחורות כפחם שמתבוננות, עד שהנשמה יצאה מגופי. כשהוא התחיל להסתכל עליי באותו לילה, חשבתי שאולי הוא מצא בי משהו, אולי הוא מרגיש אליי משהו.

התחלנו לדבר, כל הלילה הייתי לידו, מסתכלת, מחייכת, מתרגשת, לא הבנתי כמה נראיתי מגוחכת. כשהוא נישק אותי הרגשתי עילוי, העולם כולו נעצר, ואני הסתחררתי מעוצמת הרגשות שהיו לי, מהנשיקה מלאת התשוקה שהוא הביא לי. חשבתי שהוא באמת מרגיש אליי משהו, כמה מגוחך.

הוא הציע לי ללכת לטייל איתו, אני הסכמתי. הוא חיבק אותי מאחור ואני חייכתי לעצמי. הוא הוביל אותי למדשאות נטושות אדם, היה שקט שם. באותו רגע הייתי צריכה להיות חכמה, וללכת למקום מואר, עם אנשים, אסור היה לי להישאר רק איתו, בחושך, בדממה.

הוא התחיל לגעת בי. התחלתי להרגיש חוסר נעימות, ביקשתי שיעצור, שזה מוקדם לי. הוא רק חייך ואמר שזה מה שאני רציתי, הוא נישק אותי, בהתחלה על שפתיי, בצוואר, ואז הוא ירד למטה... אני ניסיתי להפסיק אותו, אמרתי שמספיק, הוא אמר לי שיהיה בסדר, שאני אירגע, שאני איהנה מזה, הוא בטוח. אולי זה קצת יכאב לי בהתחלה, אבל תמיד יש פעם ראשונה.

אני צעקתי לעזרה, ניסיתי להתנגד, ניסיתי לבעוט, מה כבר יכלה לעשות ילדה רזה בת 15 נגדו, בהתחלה כל כך התרגשתי ממגע שריריו. הוא הוריד לי את הבגדים, נגע נישק, מישש, ואני רק התפתלתי וביקשתי שיפסיק בבקשה, הוא צחק ואמר שבקרוב זה ייגמר, ואז... אני באמת צריכה לספר מה היה אז? הוא עשה מה שהוא כל כך רצה, זה הדבר היחיד שהוא רצה מילדה בת 15 שראה כמה היא תמימה וקלה לתמרון.

הוא השאיר אותי שם, עם הבגדים קרועים, חצי עירומה על המדשאות ואני בכיתי, אלוהים כמה בכיתי. קיללתי את עצמי באותו רגע, קיללתי אותו עד שפשוט לא יכולתי לדבר יותר. לא זזתי, לא קמתי, לא עשיתי כלום. רק שכבתי שם עם מבט אבוד וגוף רועד, כשהדמעות היחידות שמארחות לי חברה.

עד שהם ראו אותי.

לא חזרתי באותו לילה הביתה.