כשבננה פגשה כתר ושרביט

סיפורנו מתרחש בגני יהושוע בתל אביב לפני כשנתיים. היינו חבורת שביעיסטים חופשיים וחסרי מבט לעתיד.

יצאנו לנו ליום כיף-גיבוש לצוות הדרכה.

פרסנו את ערכת המנגל, התכוננו להכין את הבשרים כשפתאום ניגש אלינו איזה ברסלב מבוגר.

הוא בקש צדקה ואנחנו לא יכולנו לסרב לו ושלפנו מיד את השיקלונים ועשרות האגורות שמצאנו בכיסינו הריקים.

כשחשבנו שאפשר לחזור למלאכת הקורבנות שלנו הוא פצה פתאום את פיו והתחיל לנאום במילמולית-לא-כ''כ-מדוברת:
''חהנליחלהנמהניע...שיהיה לנו מנהיג טוב!'' הוא מילמל במהירות משהו לא ברור.

כולנו מיצמצנו בטמטום מנסים להבין את תחילת המשפט.

''יהי רצון ונאמר אמן!'' הוא ניסה לעזור לנו

-''אמן!!'' צעקנו מיד

''נמבמבחהנמהמנ...שתהיהלנומדינה חזקה!''

-''אמן!'' ענינו בשלל קולות עוד לפני שעיכלנו לגמרי מה הוא אמר

''רחכמהכדשדת...שנהיהבריאים!!''

-''אמן!!'' צעקנו בהתלהבות, בבטחון שהוא אחל לנו עוד משהו טוב

''חרנמנםפצמבקר....בעזרת ה' עוד שנה כולכם נשואים!''

-''אמן!!!'' ענינו בלי לשים לב. ''רגע!!מה?!?!ללא לא..זה מוקדם מידי...!''

אבל זה היה מאוחר מידי,האיש הסתלק, משאיר אותנו תוהים לעצמנו האם היה זה אליהו הנביא או משהו ונגזר עלינו לא לסיים שמינית.

-שירה בירה,אולי תעשי את המבחן הזה מחר והיום נלך לסרט?

-לאלאלא...אל תדחה להיום מה שאתה יכול לדחות למחר!!

מילים כדורבנות.

הפילוסופיה של ננה-הרגע שאחרי

בכיתה י' יצאנו לטיול שנתי במדבר יהודה (שהוא אחד המקומות היפים בעולם לדעתי).

באחד המסלולים היינו צריכות לטפס בעליה מפרכת שבמהלכה נתפסו לי שרירים שלא ידעתי על קיומם.

כבר ראיתי את עצמי מתיישבת ביאוש ומחכה להליקופטר שיבוא לחלץ אותי כשפתאום תקפו אותי כמה פלשבקים.

בכולם ראיתי את עצמי בסופי מסלולים עתירי זיעה ושרירים דואבים בטיולים שונים שהייתי בהם.

בכולם גם הגעתי לפיסגה שבה הבריזה ייבשה את מרבית הזיעה והנוף השכיח את מאמץ הטיפוס.

ואז הבנתי-לכל מסלול יש סוף. האולפנא,בני עקיבא או מי-שזה-לא-יהיה-שטיילתי-איתו לעולם לא ייקחו אותנו למסלול שאין ביכולתנו לעבור.ובסוף כל מסלול מחכה לנו אוטובוס ממוזג (טוב,זה לפחות האידיאל) ואם לא בסוף המסלול, אז בסוף הטיול תמיד נחזור הביתה-למקלחת,למזגן,למיטה המוצעת ולשלוקים במקפיא.

ואז חשבתי על ''הרגע שאחרי''...

פתאום זה היכה בי-המסלול הוא רק מטאפורה, מקרה קטן מתוך אלפי מצבים שאנחנו עומדים בפניהם בחיים.

ל99% מהקשיים שלנו יש סיום שנראה באופק. יש את ''הרגע שאחרי'' שבו אנחנו תמיד מסתכלים אחורה ומבינים שעשינו את זה יחסית בקלות,גם אם זה היה נראה הכי קשה בעולם..

לכל דבר (טוב,כמעט) יש את הסיום הזה שאם נשכיל לחשוב עליו ולהתבונן בו יהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד עם הקושי...

מאז שהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל לתפקד בשבועות הסופר-דופר לחוצים שהיו לי בתיכון, כשחשבתי על ההקלה שתגיע ברגע שאני אגיש את העבודה ואסיים לענות על המבחן.אחרי הכל-לא משנה כמה קשה החומר, תמיד בסופו של דבר המבחן נשכח ודברים אחרים תופסים לנו את המקום לדאגות בראש..

היה לי הרבה יותר קל בצומות, כשחשבתי על כך שבסופו של דבר מגיעה הסעודה של שבירת הצום, סעודה שאחריה הבטן מתפוצצת...

היה לי הרבה יותר קל להתמודד עם ימים דלי שינה רצופים, כשחשבתי על המיטה שלי, שבעוד כמה שעות אני אניח בה את ראשי ואישן כמו בול עץ....

בעודי יושבת על הכיסא בחדר 5 במרפאת השיניים,משקשקת מפחד מול רופא שבד''כ מצחיק אותי, חשבתי על הרגע ההוא, ''הרגע שאחרי'', שבו החניכיים שלי יפסיקו לדמם ואני אוכל לאכול שוב דברים מוצקים וחמים, ואני אזכר בחיוך איך פחדתי מהשטות הזאת בהתחלה.

זאת אולי היתה הסיבה שבגללה התפוצצתי מצחוק אחרי שהרופא עקר לי שן בינה ואני אמרתי לו לעקור גם את השניה כדי שאני לא אצטרך לבזבז עוד יום בשבוע הבא.(טוב, לא ממש אמרתי לו את כל זה כי חצי פה שלי היה רדום ופחדתי שהגאזה המגואלת בדם תעוף לי מהפה, אבל זה היה בערך כיוון המחשבה שלי ונראה לי שהוא הבין...)

וכמובן,במבט לאחור זה לא היה כ''כ נורא.נכון,המשכתי לדמם איזה שעתיים אחרי זה (לא היום המושלם להתנשק עם ערפד,הא?) אבל בסה''כ זה לא היה כ''כ כואב...(ולא,לא כתבתי את זה כשההרדמה היתה עדיין בתוקף...)

בשנה האחרונה הבנתי שיש הרבה סופים בחיים,

חלקם שמחים,רובם עצובים,

קשה להפרד מאנשים אהובים...

סוף של ספר,סוף של תקופה טובה,

וכן,יש אפילו סוף של אהבה.

סוף של שנה מלאת חוויות

הזדמנות אחרונה לפתור כמה בעיות..

סוף של מחברת,דפדפת ופנקס

חיוך אחרון מילד שללב נכנס...

סוף מרגש של דבר טיפשי כמו סרט,

סוף שמלמד אותך לראות דברים אחרת.

סוף של מסע מדהים שלעולם לא יחזור

ומשאלה שאת הלב קורעת, לשוב רק לרגע לאחור...

לחזור,לתקן,לעשות דברים אחרת,לסגור מעגל-

רגע לפני ששער הזמן הדוחק ננעל.

חשבת שזה יהיה קל כשהכל ייגמר,הא?לארוז את התיקים,להפרד לשלום...

אבל הינה זה הגיע,הגיע היום

ועכשיו, כשהסוף כבר לא נראה כ''כ רחוק

יש כמה קיטורים,אלפי תלונות, שהלוואי שהיה אפשר למחוק..

סוף של קושי, שכבר מההתחלה חזית

ובכל זאת,כשהוא הגיע מהר מידי,לא יכולת לעצור בעצמך ובכית.

טוב די,לפחות בסיום אני לא רוצה להשמע נדושה

אבל כמו שאמרו חכמים לפני-

מלבד שלום-יש גם להתראות,ואחרי כל סוף יש התחלה חדשה...

וואוווו כמה דברים קרו השנה...כמה דברים למדתי...

נראה שרק לפני שניה היינו בסמינריון של עמינדב,הכרנו,התגבשנו (או לפחות כך זה נראה אז...), נרדמנו ביחידות משעממות,חשבנו שאנחנו כבר יודעות הכל על העולם,שראינו כבר כמעט הכל...

אחחח...התמימות...

מי היה מאמין שהקשיים יגיעו מהמקומות הכי לא צפויים?
מי היה מאמין שאנשים יכולים להכנס לנו ללב בכזאת קלות?

מי היה מאמין שבאמת ובתמים,בלי מאמץ מיוחד,נצילח להשפיע ככה על אחרים?

עכשיו,כשכל החפצים חזרו הביתה,מחכים שנעביר אותם כבר לדירה הבאה,פתאום זה נראה כאילו הכל קרה ביקום מקביל,למישהי אחרת.

מוזר איך שנה שלמה יכולה להסתיים ככה בבום.כאילו כלום.

כנראה שפשוט עוד לא עיכלתי...

מזעזע.

זה היה יום קיץ חמים ולח להפליא.

מזג האוויר המושלם למסע שופינג!

אז אחרי שחרשנו את כל חדרה (בכלל במטרה להגיע למקס-סטוק,חנות הכלבו שהפכה לביתנו השני) פתאום עלתה ההצעה לנסוע לת''א.

כיאה לבנות שירות עם נסיעות חינם,חזרנו לרגע לדירה להכין ארוחת צהריים ויצאנו בשמחה ובששון ובבטן מלאה לעיר החטאים-תל אביב.

אחחח,נפלאות העיר...איפה עוד אפשר לקנות בגדים בגרושים ולפגוש את המשיח ביום אחד???

בסופו של אותו יום מתיש ישבנו לתומנו-שרה ואנוכי-באחד המקומות הדוחים בארץ-הלוא היא התחנה המרכזית,וחיכינו למזל שקנתה גלידה.

פתאום התקרב אלינו איזה ברסלב מבוגר.

''מוזר...הוא מוכר לי מאיפשהו...'' חשבתי לעצמי.

''בנות ישראל הכשרות..!'' הוא הכריז בגאון ''אתן יהודיות,כן?'' הוא היה חייב לודא בהתחשב במקום המפוקפק שבו נמצאנו.

אחרי ששלפנו את ארנקינו ומיטב שיקלונינו הוא פצה את פיו והחל לנאום במילמולית-לא-כ''כ-מדוברת (הי,איפה שמעתי את זה קודם?):

''הנהסבהבבמ...שנזכה להמון בריאות... ונאמר אמן!'' הוא התחיל למלמל נאום,כנראה מקוצר...

-''אמן!''עניתי מהר,הפעם לא הייתי זקוקה להוראות מיותרות.

''ננהחהחיממדשדהנמח...ושתמצאו זיווג הגון!''

-''אמן!'' הפעם כבר הערכנו את האיחול הזה

''נדכנהנה...ובעזרת ה' תוך שנה תקימו בית נאמן בישראל!''

-''אמן!!'' הפעם כבר פיקפקתי בהיותו אליהו הנביא שבא להודיע לנו על תחילתה של שארית חיינו.

מסתבר שהחיים סוגרים לנו מעגלים ברגעים שאנחנו הכי פחות מצפים לכך...