הייתי שמחה להתחיל את הפוסט הזה באיזו אנקדוטה שנונה אבל עקב חוסר משווע בחיי חברה בחופש חנוכה,לא עולה לי אפילו אירוע חצי משעשע לראש....
כששמעתי על השריפה ברדיו בפעם הראשונה חשבתי לעצמי ''כמה חבל...כל כך הרבה עצים נשרפים לנו כל שבוע...אבל איזה מוזר זה שכואב לי לשמוע על זה כמו שכואב לי לשמוע על תאונת דרכים...''
באותו רגע לא ידעתי שהאסון הזה לא משתווה לשום תאונת שהיתה פה בשנים האחרונות...
כשהבנתי את גודל האסון זה היה כמו אבן ענקית שהתיישבה לי על החזה ולא נתנה לי לנשום...מין דיכאון חונק כזה...איזה ביזבוז של 42 אנשים מעולים...ועוד על מה-בשביל לפנות כלא מלא במחבלים?!
אבל אז למדתי על עצמי דבר אחד שטיפה שימח אותי-שכנראה שהאמונה שלי במצב טוב.
הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה ''הוא רוצה להגיד לנו משהו אבל אנחנו בורים מכדי להבין את זה...'' היה לי ברור שלא סתם ה' הביא עלינו שריפה ענקית כזאת בחנוכה,שהוא סוג של חג האש....
אבל אוף!איך מעוררים את כולנו להבין שזה כתוב לנו מילה במילה בקריאת שמע?!
מאיפה בכלל אפשר להתחיל?לשון הרע?שמירת שבת כהילכתה (לא יאמן על כמה הלכות אנחנו מדלגים בלי לשים לב...)?צניעות?תרומת מעשר?התנזרות מתרבות המערב(לך תגיד לעם שלם להפסיק לראות את כל הזבל שיש בטמבלוויזיה...)?
כל אחד לבד נראה כ''כ עלוב בהשוואה לכל מה שיש לנו לשפר...אבל חייבים להתחיל ממשהו,לא?
הבעיה הכי גדולה היא איך לדאוג שכולם יתחילו במשהו ולא להיות הפישפש היחיד שמנסה לעשות השתדלות....
בתקווה לפוסטים אופטימיים יותר
שבת שלום ומבורך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בננה מלכותית