’’אני פה, אתה תהיה פה, אבל בעצם כולנו שם.’’

פרק 7

מהפרקים הקודמים:
" חזרתי למעלית. הגעתי לקומה שלוש. מצאתי את החדר הנכון וסובבתי את המפתח.

'אופס.. כנראה שהגעתי בזמן הלא נכון.'

"

הפרק:

זה היה כ"כ מביך.

הייתה שם ילדה, גבוהה, עם שיער חום כהה מטולטל. היא ישבה על המיטה, והתנשקה עם איזה ילד שטני. הוא היה חתיך. ממש ממש חתיך.

הוא היה רק בבוקסר. והיו לו ריבועים יפים כאלה, לא יותר מדי שרירי.

היא לבשה חזייה ומכנסיים קצרים. מאוד קצרים.

שניהם עצרו והסתכלו עלי.

"אז יש לך חברה?!" הילדה הגבוהה התעצבנה.

היא לא חיכתה לתשובה, היא לבשה את החולצה שלה במהירות.

"מה?! מה פתאום!" הילד  השטני צעק.

"זה לא מה ש.." הוא לא הספיק לסיים את המשפט והיא כבר הייתה מחוץ לחדר.

היה רגע מביך כזה. לא ידעתי אם להיכנס או לא להיכנס.

"מי את, ומה לעזאזל את עושה פה והורסת לי את הערב?!"הוא שאל עצבני.

"אממ.. טוב זה קצת החדר שלי לזמן הקרוב אז מותר לי להיות פה!" עניתי עצבנית גם אני.

"את מוכנה להסביר לי מה הולך כאן?" הוא שאל עוד יותר עצבני.

"החבר שך' בקורס, ובינתיים אני פה!! יש עוד משו לא ברור?!"

"הפה הפה! את אל תרימי עלי תקול!" הוא אמר, עצבני כהרגלו מאז שהגעתי.

"למה מי אתה?" אמרתי. אף אחד לא באמת מפחיד אותי.

"מתחצפת אהה?!" הוא אמר וקם.

הוא התקדם לעברי קצת, פתאום שמתי לב שהוא די גבוהה. לא יותר מדי.

"כן!!" אמרתי, למרות שקצת פחדתי. לא ממש הכרתי אותו. אבל לא שמעו את הפחד על הקול שלי.

הוא התקדם עוד קצת, לרגע חשבתי שהוא הולך לתת לי אגרוף או משהו, אבל הוא רק טרק את הדלת בפרצוף שלי.

"חוצפן!!" סיננתי לעברו. או יותר נכון אל הדלת.

ניסיתי לפתוח אותה, אבל היא הייתה נעולה. הוצאתי את המפתח, אבל זה לא עזר. הוא נעל מבפנים, איך עכשיו אני נכנסת?

"נו!! תפתח כבר תדלת!!" צרחתי.

הוא לא ענה.

לא היה לי כוח, וכבר הייתי עייפה מכל היום הזה.

שמתי תמזוודות בצד, וישבתי ליד הדלת, נשענת עליה עם הגב.

קיפלתי את הברכיים אל הבטן, ונשענתי עם הראש עליהן.

שמתי לב שהראש שלי כלכך כואב פתאום.

לא שמתי לב כמה זמן אני יושבת שם, אבל לפתע נפתחה הדלת מאחורי וכמעט נפלתי אחורה.

"את עדיין פה?!" הוא אמר. פחות עצבני.

"יש לי עוד מקום ללכת עליו?"

לא שאלתי או אמרתי דברם, פשוט קמתי ונכנסתי עם המזוודות פנימה.

הוא היה אדיש, הסתובב ונשכב על המיטה. הוא שם אוזניות ועצם עיניים.

הוא עדיין היה בבוקסר. ושמתי לב שוב שהוא ממששששש חתיך.

ארגנתי את הדברים שלי קצת, כמובן שלא שמתי דבר בארון :S

נשכבתי על המיטה השנייה, של גולן.

הייתי צריכה קצת מנוחה מכל הדברים שעברו עלי בכל השבועות האחרונים.

דפיקה בדלת העירה אותי מכל המחשבות.

הסתכלתי על רוי. הוא בכלל לא הגיב.

"רוי?" אמרתי חסרת סבלנות.

"מה?" הוא אמר בקול עייף.

"זה בטוח לך! אף אחד עדיין לא מכיר אותי פה.."

"וגם אם מישהו יכיר.." הוא מלמל לעצמו בדרך לדלת.

"אז מה אם מישהו יכיר?!" אמרתי, חזרתי לקול העצבני שלי ממקודם.

"גם אז הוא לא יבוא לבקר אותך!" הוא עקץ.

לא היה לי כוח להחזיר לו.

הוא פתח את הדלת.

עמדה שם נערה, לא זאת שהייתה שם קודם, אחת אחרת.

"רוי." היא אמרה.

"עוד פעם את?! עזבי אין לי כוח אלייך."

הוא אמר וסגר עליה תדלת, כמו שהוא עשה לי קודם.

הפעם הוא לא הספיק לנעול אותה, והיא פתחה אותה שוב ונכנסה. היא התחילה לדבר, ואז המבט שלה נתקע בי.

"ומי זאת?" היא שאלה.

"אממ.." רוי אפילו לא יודע תשם שלי.

"דניאל." אמרתי מחייכת חיוך מאולץ.

"אז כבר מצאת לך מישהי אחרת?" היא התעלמה מזה שעניתי אליה ופנתה לרוי.

"מה זה עניינך?!" רוי סינן לעברה.

"טוב רוי לא בא לי לריב." היא פתאום שינתה את העצבנות שלה לרוגע.

"בא לי שנחזור." היא הוסיפה.

"נחמד שבא לך, אבל לי לא." רוי אמר, אדיש לגמרי.

הילדה הסתובבה והלכה.

"יו כמה משגעים אותי היום?!" הוא ירה לאוויר.

"מה אתה כזה עצבני כל החיים?" שאלתי אותו מגחכת.

"הייתי יכול עכשיו להיות עם איזה כוסית, ורק בגללך אני תקוע פה משעמום!"

"מסכן קטן..!" אמרתי משתדלת להישמע רצינית ולא להתפקע מצחוק.

"יש ילדים עם בעיות הרבה יותר גדולות מאשר שהם פספסו עוד איזה אחת לתקוע!! יש ילדים שאין להם מה לאכול! שאין להם איפה לישון!" אמרתי, ספק אם הוא שמע בכלל.

"מי את שתגידי לי את זה בכלל? מי את שיודעת מה אני עברתי?!"

הוא אמר, ויצא מהחדר. לא שוכח לטרוק את הדלת אחריו.

כבר היה חושך גמור בחוץ.

הזמן עבר לו, לאט. לא רציתי ללכת לישון. לא רציתי שיתחילו הלימודים. לא רציתי להיות לבד, אני לא רגילה להיות לבד!

לקחתי את הפלאפון שלי ומפתח ויצאתי החוצה.

היה קר.

ישבתי על איזה ספסל רעוע שהיה שם.

חיברתי את האוזניות לפלאפון ושמעתי כל מיני שירים.

בעברית.

היה כ"כ משעמם.

ומין הרגשה עצובה כזאת.

של געגועים.

למרות שאני עכשיו בבית שלי, האמיתי.

זה לא זה. זה לא באמת זה.

'יאללה לאן נעלם האומץ שלך?' אמרתי לעצמי. תלשתי את האוזניות מאוזני וחזרתי לחדר. בחדר היו רוי ועוד שני חברים שלו.

התחלתי לארוז לעצמי תיק גב עם קצת אוכל, פלאפון, כסף ומפתחות.

התעלמתי מהם. וגם הם ממני.

התקדמתי לעבר הדלת.

"כבר עוזבת? רק הגעת!"  אחד החברים שלו אמר.

המשכתי להתעלם. כמעט יצאתי, אבל רוי תפס לי את היד.

"לאן את הולכת?" הוא אמר בקול אבהי משו.

"זה לא עניינך."

"אבא" הוספתי.

הוא עזב לי את היד בפרצוף חמוץ.

יצאתי החוצה. הולכת אל השער הגבוהה והמרשים משו.

"לעזאזל! נעול!" צעקתי. מעניין אם האוויר הקשיב לי.

הלכתי לכיוון גדר נמוכה יותר. טיפסתי עליה בזהירות וקפצתי מהצד השני. הייתה לי תחושה שמישהו, או מישהם עוקב/ים אחרי.

המשכתי לצעוד לעבר הSUBWAY .

הסתכלתי במפה שהייתה לי, מגיל צעיר של התחנות סבווי באזור.

ניסיתי להיזכר איזו מסוכנת פחות.

כל התחנות שבאזור הזה די מסוכנות ללבנים.

אבל סמכתי על החושים הניויורקים שלי.

כבר מרחוק ראיתי את המדרגות בצבע ירוק כהה.

ירדתי לאט לאט.

שמעתי את הרכבת מרעידה את הריצפה מתחתיי. טוב נו. עוד 10 דקות יש עוד רכבת, למרות שלא כדי לחכות  פה יותר מדי. הלכתי אל הדלפק, וקניתי כרטיס חודשי. הוא ישמש אותי די הרבה.

הייתי צריכה "L train". הלכתי בעקבות כמה שלטים עד שהגעתי למדרגות הנכונות. חיכיתי על ספסל חום ונמוך שהיה שם. האזנתי למנגינה שניגן אחד האומנים שברכבת. האמת הכרתי אותו, הכרתי אותו כשהוא היה צעיר ומבטיח, שקהל אנשים עמד סביבו במעגל צפוף כשכולם זורקים מטבעות לעברו ומוחאים כפיים. היה לו אז שיער בלונדיני מבריק וארוך. כשהייתי קטנה הייתי נוסעת ברכבת הזו לבד, וכמעט 5 פעמים ביום. אותו אומן הביט לרגע לעברי. נראה היה כאילו זיהה אותי. הוא חייך אלי חיוך גדול וחשף לעיניי שורה של שיניים קצת עקומות וצהבהבות. השיער שלו כבר החוויר, והעור שלו היה לבן וקצת מקומט. הוצאתי את ארנקי ושלפתי 10 דולר. קמתי ונתתי לאומן. הוא חייך אלי חיוך יותר גדול.

בעודי חוזרת לספסל שמעתי מרחוק את הרכבת. נעמדתי על הקו הצהוב, משתדלת לא להיבהל ממהירות הרכבת שעוברת לפני. למה אני נבהלת? פעם הייתי עומדת הרבה אחרי הקו הצהוב, כלכך קרובה לתהום, כלכך קרובה עד שהרגשתי את רוח הרכבת שעוברת על פני. צעדתי צעד אחורה. הרכבת נעצרה, ועשרות שחורים יצאו ממנה. כולם הביטו בי במבט מפחיד ומפוחד, במבט מרחם. במבט שזקוק לרחמים אולי. אני נראית עד כדי כך שונה?

פעם נבלעתי בתוך קהל האמריקאים, שחורים או לא שחורים, נראיתי חלק מהם. בלבוש. בהתנהגות. בטון. בדיבור. במבטא. בהכל. ישבתי על מושב צהבהב חיוור.

אדם גבוהה הסתובב ברכבת. הוא עבר לידי. הוא הריח מאלכוהול. הוא צעק כל מיני דברים לא ברורים. ממתי אנגלית לא ברורה לי?

הוא ביקש כסף. והוא צעק 'העולם שייך לשחורים!'.

לרגע הוא עצר לידי וקירב את פרצופו.

"העולם שייך לשחורים! שחורים!" הוא צעק אלי ישר לתוך אוזני. נבהלתי. והוא המשיך ללכת.

ידעתי, שאם אני אעז להוציא פלאפון או ארנק מהתיק עכשיו אני לא אשאר בחיים.

הרכבת נעצרה, במנהטן. ברחוב 8. יצאתי לפני שתהיה עוד תקרית לא נעימה. התחלתי ללכת ברחובות החשוכים. למרות שידעתי שלילדה בגילי אסור להסתובב פה. למרות שהייתי בשכונה העשירה, ככה שאני מניחה שיהיה בסדר.

זו השכונה הכי יקרה בעולם. כובעי קש עולם פה 2000 דולר. תאמינו לי. זה בדוק.

המשכתי להתקדם, בכלל לא יודעת לאן ולמה. הגעתי לחנות הצעצועים הענקית והמרשימה, שוורטס למי שמכיר. היא הייתה סגורה וחשוכה. אני זוכרת את שש הקומות הענקיות והמרשימות, את ההקפדה לכל דבר, את התלבושות, את הצעצועים, את הבובות, ואת בתי הבובות.

המשכתי ללכת. נזכרתי בדוכן הצעיפים שתמיד עמד ליד החנויות באזור הזה. כל פעם שהייתי עוברת פה הייתי קונה אחד.

"מה נשאר ממני?! כמה שנים בארץ אחרת ואני כבר לא אותו אדם! כל מה שהיה בי פעם נעלם.." לחשתי לעצמי. ישבתי על ספסל. והדמעות זלגו להן.

כעסתי על עצמי שאיבדתי את עצמי. השתנתי כלכך. איבדתי את השורשים שלי. את המקום ממנו באתי.

כעסתי על העולם שאני כבר לא שייכת לכאן. אני נראית שונה. אני מתנהגת שונה. ואני כבר לא יודעת איך מתנהגים כאן. אני כ"כ שקועה כבר בתרבות אחרת.

בלי ששמתי לב מישהו התיישב לידי. וחיבק אותי.

"על תבכי."

הפרק הזה די משקף את מה שעובר עלי.

לפני כמה זמן ביקרתי בניו יורק. ואני לא שייכת לשם יותר.

כמה שנים בארץ אחרת ואני כבר לא אותו בן אדם.