לפני הפרק, אני רוצה להבהיר משהו. כל פעם שיש דיבור בניו יורק, וזה לא
אנשים שיודעים עיברית, אז זה באנגלית. סתם שתדעו (:
סתם אין לי כוח לתרגם את זה לאנגלית. גם ככה רק אנשים חכמים יבינו. אפילו
אני לא D:
פרק 4 !!@$%#%^
מהפרקים הקודמים:
" הוא נצמד אליי יותר
ויותר, וכתגובה בעטתי לו בבטן. "איי!" הוא צעק. "את חושבת שזה
יעצור אותי?" הוא אמר בקול מעוצבן. לפתע מוט ברזל פגע בראשו, "לא, אבל
זה כן!" נשמע קול מאחורי. "
"גיא!!"
כמעט קפצתי עליו. ולחשוב שאני בקושי מכירה אותו.
שמתי לב שכל
החבורה המצחינה הזו ברחה.
"ואוו, הצלת
אותי." אמרתי אחרי שנרגעתי.
"תמיד פה
בשביל זה" הוא אמר וחשף שורה של שיניים לבנות.
"אני בדיוק
הולכת ל.." נזכרתי שלא סיפרתי לו שגרתי כאן.
"לאן?"
הוא שאל מסוקרן.
"שכחתי לספר
לך, גרתי פה פעם.. ורציתי לראות מה שלום הבית. עדיין יש לי את המפתח.."
"אף אחד לא
גר שם?" הוא שאל.
"אממ..
ההורים שלי השכירו את הדירה.. אבל המשפחה שם אמרה שזה בסדר אם אני אבוא, אפילו
בשביל לישון.."
"אחלה אני
בא" הוא חייך אלי.
הדרך עברה
בשתיקה. הגענו לבית לבן עם גדר נמוכה שהתחילה להתפרק.
'הם אפילו לא
דואגים לגדר ולגינה.' רטנתי לעצמי.
פתחתי את השער
שהשמיע חריקה דקה וצורמת.
התקדמתי לעבר
הדלת. האורות בפנים היו עמומים. לא רציתי לדפוק, להעיר אף אחד.
הוצאתי מהכיס
הצדדי של התיק שלי מפתח קטן וכחול. הכנסתי לחור המנעול וסובבתי בשקט.
הדלת נפתחה,
לפחות היא לא חורקת.
הבית היה די
חשוך. גיא הביט בי במבט לא מבין.
"מישהו
בבית?" שאלתי, באנגלית כמובן.
שמעתי צעדים
מתקרבים. אחת הדלתות שבמסדרון נפתחה ברעש.
בפתח המסדרון
הופיע נער גבוהה, אני מניחה שבערך בן גילי.
הוא לבש בוקסר
בלבד. היו לו עיניי שקד ירוקות, ושיער שחור ופרוע.
"הא?"
הוא שאל ספק אמר מבולבל לגמרי. טוב זה די מוזר למצוא נער ונערה נכנסים לבית שלך
בעזרת מפתח. במיוחד שאתה לא מכיר אותם.
הסברתי לו הכל.
"אחלה מבטא
יש לך!" גיא אמר.
"טוב מה אתה
רוצה? חייתי פה מספיק זמן." הודיתי.
"אהה, שכחתי
לומר. קוראים לי דניאל." אמרתי לנער.
"דילן"
הוא הושיט לי את ידו. לחצתי אותה.
"טוב.. אני
חושבת שזה לא זמן טוב להיות פה.. נבוא לבקר בפעם אחרת" אמרתי וחייכתי לדילן
חיוך נבוך.
יצאנו מהדירה,
והתפוצצנו מצחוק! זה היה כ"כ מביך..
"טוב אז מה
עושים?" גיא שאל אותי. מה עושים? מי אמר שהוא נשאר איתי? קרצייה.
"אממ.. חברה
שלי מחכה לי.." שיקרתי שקר חלקי.
"אבל היא
במלא חושבת שהלכת לבקר את הבית הישן" הוא אמר, וגרם לי יותר ויותר לאבד
סבלנות. טוב מה אני חייבת לו הסברים?
"טוב
ביי." אמרתי והלכתי לפני שהוא הספיר לענות לי.
חזרתי לווילה,
מהדרך הרגילה. זה לקח קצת יותר זמן, כי הפעם לא הלכתי דרך הסמטה. היה חשוך, וקצת
פחדתי. אבל זו העיר שלי. מכאן אני. אני מרגישה פה סוף סוף שייכת. אלפי פעמים
ניסיתי לשכנע את אמא לחזור. במיוחד כשהתחילה המלחמה הזאת. אבל אמא תמיד מוצאת תרוץ
אחר למה עדיף להישאר שם. הווילה כבר הייתה חשוכה. פתחתי את השערים והדלתות וכל מה
שצריך עד שהגעתי לחדר שלי. "פיו.." הצלחתי לפלוט. ישנתי טוב. חלמתי על
ישראל. על החברים בישראל. על החבר הקודם שלי. חלמתי על החברים שהיו לי בניו יורק
לפני שעזבתי אותה. אבל הייתי די קטנה. ואני לא זוכרת הרבה. התעוררתי בבוקר לצלצול
הפלאפון שלי.
אני: "הלו?"
...."מתוקה
שלי!!!"
אני: "אמא!!!
מה שלומך? איך בארץ?" הפצצתי אותה בשאלות.
אמא: "הכל
בסדר מתוקה שלי. כולם בסדר."
אני: "רגע,
איך זה שהתקשרת אלי?" הרי לפלאפון שלי היה אפשר לצלצל רק מפלאפונים מחו"ל.
הבטתי על צג הפלאפון. מספר הטלפון שאמי צלצלה ממנו היה מספר של ניו יורק.
אני: "אמא?"
הקו נותק.
"אוף!! מה מנסים
להסתיר ממיני כל החיים?! אי אפשר להתנהג נורמאלי פעם אחת?!!"
..."מה
לעשות, אנחנו לא משפחה נורמאלית" נפתחה דלת חדרי.
אני: "שוב
את מפתיעה אותי ככה? מה את עושה פה?" שאלתי ורצתי לחבק את אמא שלי.
אמא: "באתי
לא סתם. באתי להודיע לך משהו חשוב."
אני: "כן..?"
אמא: "שבי."
טוב שהיא לא עושה מזה דרמות.
"אני ואבא
שלך חשבנו הרבה," היא המשיכה והכניסה אותי למתח.
"ו.."
היא לא ידעה איך להתחיל כניראה.
גיבווו :]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Snufkin Girl