מצב הרוח שלי בקאנטים. אני אמנם לא מרגישה את החורף יותר מדי אבל הידיים שלי התחילו להתלונן ואני נאלצת לעבור לדפנסיבה הידועה בכינויה "קרם ידיים לכל תיק". ואם לא דיי בכך יצא לי פצע קור על אחת האצבעות מה שאומר שכדאי שאלך לחפש את הכפפות שלי.
לפני כשבועיים שמעתי לראשונה על אונס ממקור ראשון, ככה על הבר, בין דרינק לדרינק. זה אולי נשמע כבדרך אגב אבל זה ממש לא היה ככה. והיום על הבוקר 2 פוסטים בבלוגים שאני קוראת קבוע אחד על אונס והטרדה מינית, השני "רק" על הטרדה מינית. אני לא מוסיפה לינקים כי אני לא בטוחה שהכותבות היו רוצות בזה, אבל אם זה בסדר מצדכן תנו איזה איתות.
וכמו בסרטים שמשפט אחד מעורר פתאום פלאשים מטורפים ככה הזיכרונות שלי התעוררו במערבולת, מחוברים זה לזה, מאוחסנים כולם באותו אזור במוח. אף אחד מהם הוא לא "רציני". כולם בסופו של דבר נגמרו בטוב. אבל הם לימדו אותי משהו על פגיעות.
ירושלים, השנה 1997, אולי 1998, השעה בערך שלוש בבוקר. אני יוצאת מדיסקוטק לבד, החברה שהייתי איתה ייבשה אותי כשהלכה לרקוד עם איזה מישהו שהתחיל איתה. בחוץ המבטים של נהגי המוניות לא נעימים לי. אני מתחילה ללכת לאורך רחוב יפו, לא מחליטה עדיין אם אתפוס מונית בדרך או אעשה טיול רגלי ארוך. הרחוב שומם, שני בחורים מהצד השני של הרחוב זורקים לי הערה. אני מתעלמת או עונה משהו עוקצני, אני אפילו לא זוכרת. ואז אחד מהם אומר "חכי, חכי כשנהיה בצד השני של המדרכה". הם שניים ואני לבד, המשקל שלי בשעתו פחות מחמישים קילו והרגליים שלי כמעט ומתחילות לרעוד. אני מסתובבת והולכת מה שיותר מהר חזרה, הליכה לא קצרה במיוחד לאזור ההומה. הגעתי ליעדי בשלום, שום דבר משמעותי לא קרה, או אולי כן.
אחרי השחרור מהצבא, טרום עידן הפלאפונים. מגרש חניה גדול בפאתי העיר, שבת בבוקר, אור יום מלא. אני מחכה לחברה שתבוא לאסוף אותי לים. אני זוכרת שלבשתי בגדים מותאמי ים כאלה. אני לבד שם ואז מגיעים 2 עובדים זרים. הם בקושי יודעים עברית. או אנגלית. הם מתחילים לשאול אותי על אוטובוסים, אני מנסה להסביר להם ששבת ואין אוטובוסים ומרחמת עליהם שהם תקועים בלי שפה ובלי תחבורה. ואז אחד מהם מצביע על השיחים ובצורה שאינה משתמעת ל-2 פנים מציע לי בתנועות ידיים שאלך איתם לשם. אני מנענעת את ראשי לשלילה, עוד לא נלחצת אפילו. ואז הוא מסביר לי שהוא ישלם לי 50 ₪. ואני מניעה שוב בראשי לשלילה ויש את מחסום השפה ואני לא בטוחה אם הם מבינים אותי, ואין לי מילים לרכך אותם בהן או לשכנע. ואין איש בסביבה חוץ ממני ומהם. אני מתחילה ללכת בתוך המגרש מנסה להתקרב אל הכביש שהתנועה בו הייתה דיי דלילה ואני אפילו לא זוכרת אם הם עקבו אחרי או לא. אני זוכרת רק את האוטו שנעצר שם ובו משפחה ואיך אני כמעט נדחקת ביניהם העיקר להתרחק. ואז החברה שמגיעה וההקלה.
ושוב, לפני 10 חודשים. בבית שלי, בפעם היחידה שניסיתי לבחון את היכולת שלי לעשות סקס נטו. והיה את הרגע שהחלטתי לקום וללכת. איחרתי לאן שהוא ומיציתי לחלוטין. רק מסתבר שהייתי היחידה שמיצתה. והיה את הרגע שהוא ניסה להחזיר אותי למיטה בכוח למרות שאמרתי "לא" בצורה שממש לא יכלה להתפרש ל-2 פנים. והשניות שבהן הוא הצליח להיות מעליי בטרם התנערתי ממנו בכל כוחי. ועם כל העצב ברגע ההוא הבנתי שוב שלמזלי הגדול פחד לא משתק אותי, להיפך. כמו ברגעים שבהם הכלבה שלי מותקפת ואני מוצאת בי כוחות ואגרסיות שבקושי הכרתי בקיומן כך אני גם כשהאיום הוא עליי. ועל זה אני אומרת תודה.
והיו עוד. ולצערי בטח יהיו עוד. והמצחיק בכל זה שאני מרגישה בת מזל. בת מזל שזה "כל" מה שקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
