תמיד הייתי נמוכה. לא נמוכה באופן
חריג אלא בחלק התחתון של הנורמה. בגן ובבית הספר תמיד הייתי מהילדים שבצילום
הקבוצתי ישבו על הרצפה בישיבה מזרחית או על הספסל הקדמי. היה לי חלום לעמוד מאחורה
עם הגבוהים אבל זה אף פעם לא קרה. בגיל 11-12, כשהבנות נהיות גבוהות והבנים עדיין
קטנצ'יקים כאלה נהייתי ממוצעת. עדיין לא הגעתי ללעמוד מאחורה בתצלום. מאז כמעט ולא
גבהתי וגם פיתחתי שנאת הצטלמות, אני לא יודעת מה הגובה המדויק שלי 1.58, 1.59,
1.60. בטוח לא מעל.
אני יודעת שאני נמוכה אבל אני חשה
יותר גבוהה מכפי שאני. יש לי חברות שהייתי משוכנעת שאנחנו באותו הגובה עד שהיינו
מול מראה- אני על עקבים, הן לא- וראיתי שהן גבוהות ממני באופן משמעותי. תאורטית אני
יכולה לצאת כמעט עם כל בחור שלא מוגדר גמד ושהוא יהיה גבוה ממני. בפועל אני תוהה
עם כלמיני בחורים שניסיתי לצאת איתם והרגישו לי מה-זה-נמוכים-גג-שני-סנטימטרים-מעלי
לא היו לפחות 1.67. ולא שאני חושבת ש-1.67 זה גבוה, אבל עדיין.
מצד שני אני רגילה שהעולם מתאים לי
מבחינת הגובה (כל עוד לא צריך לקחת את נייר הטואלט בסופר או להחליף נורה). יש סביבי
כמה אנשים גבוהים על אמת והם כל הזמן מודעים לגובה שלהם. הם לא יעברו תחת משקוף
בלי להעריך אם הוא בגובה הנכון. אני לעומת זאת רגילה שהכל גבוה ודווקא בגלל זה אני
נחבלת לא פעם. חוטפת שוב ושוב מכה מהענף של העץ בשביל הגישה.
טוב, זה היה דיי חסר פואנטה, אבל
ניחא. וחברה טובה שלי צחקה עלי שאני עומדת להתחתן עם ערס. סיפרתי לה על כמה
מהבחורים המקסימים שאני עובדת איתם וכל הזמן קוראים לי מאמי ומותק (גם בסמסים, אגב)
ושלמרות שבעיני זה דיבור קצת נגוע זה בא מאיזה טוב לב שהופך את זה לבאמת מתוק. אז היא
החליטה שמה שאני צריכה זה ערס טוב לב.
אז זהו שערסים הארד קור ממש לא עושים
לי את זה. אבל אפילו יותר מזה לא עושה לי את זה כל הגיק שיק המוזר הזה שנכנס פתאום
לאופנה. כאילו מישהו לא יכול גם לקרוא את בולגאקוב וגם להיות עם שרירי זרועות? מה נהיה
פה? מה?
עכשיו כשרידדתי את הפוסט עוד קצת אני
חושבת שמלאכתי הושלמה ואני אלך להעמיד פנים מנקה-מבשלת-מכבסת-מסדרת. כל זה כמובן
כשאני לבושה טיפ-טופ + איפור +חיוך. ברור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
