פגשתי במקרה ידיד שלי אחרי הרבה זמן
שלא התראינו. והיה שם את הרגע הזה של קשרים שאינם ברורים עד סופם. השנייה וחצי בהן
לא ברור מה הדרך הנאותה לומר שלום- טפיחה על השכם? לחיצת יד? נשיקה על הלחי? אחרי כמה
שניות מבוכה התרוממתי על קצות האצבעות לנשיקת לחי.
זה הזכיר לי קצת את הרגע שבו מסתיים
דייט מוצלח. התנועה האוטומטית הזו בה אני מסתכלת כלפי מעלה עם ראש טיפה בזווית. הרגע
שיש בו את השאלה שלא נאמרת במילים יהיה או לא יהיה המשך, תהיה או לא תהיה נשיקה. זה
רגע של שקיפות, שחוזר פעם אחר פעם, והוא כמעט ואינו בשליטתי. כמו אינסטינקט קדמון,
וריאציה תנועתית של פורמון.
אבל היום זה לא היה הסיפור. סתם מבוכה
של חוסר הוודאות מה הדבר הנכון לעשותו. זה קורה לי לא פעם, גם עם נשים, אגב. אני לא
אוהבת מגעי נימוסין שאין כלום מאחוריהם. יש בי חיבה למגע שבאמת מביע ולא רק מסמל. והעובדה
שלפעמים אין בי רצון במגע משאירה אותי לא פעם במודעות יתר בכל הנוגע לאנשים שהקשר
בינינו אינו ברור ומבוסס במאה שבעים וחמישה האחוזים.
ההיכרות בינינו עברה את שלב המתח
המיני ונכנסה זה מכבר לשיגרה. לחיבה הדדית לא תמיד נטולת ביקורת. הוא נשוי פלוס
ולפעמים הוא קצת חומד את חיי שהוא מדמיין בהם חוסר מחויבות וחופש. אבל כמו שאומרים:
האקראיות מחלקת אגוזים למי שאין לה שיניים. ולפעמים אני קצת חומדת את חיוו. את ביטחון
השגרה, את היכולת להביא ילדים לעולם בלי לוותר לשם כך על שלמות גופך או לשעבד את
עצמך לעבודה של מטפל ראשוני.
ובמה שאני רואה סוג של חופש הוא רואה
כבלים. בעיניו החובה להיות המפרנס העיקרי היא סוג של עול, של טרדה.
שתי זוויות ראייה וכל כך הרבה עיוורון
שאנחנו מביאים אתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
