נאחס.
ובכן, אחרי היעלמות ארוכה אני אניח שלכתוב רק נאחס יחשב לטיזריות זולה ועל
כן אפרט: היה זה מהשבועות שבהם כל מה שיכול להיהרס נהרס. וגם כמה דברים שנראה שלא
יכלו להיהרס נהרסו.
שבת
חברה התעצבנה עליי והחליטה שהדרך להביע את זה היא לנתק לי שיחה בפרצוף. שתהיה
בריאה. זו לא הפעם הראשונה שהתגובות שלה לא פרופורציונליות. אח"כ קבעתי עם
חברה אחרת. מיהרתי יחסית כי ידעתי שאני עוד צריכה לעבוד מהבית אחר כך. אז לקחתי את
האוטו למרות שיכולתי ללכת ברגל.
בחזור קלטתי שכמעט ואין לי דלק. ממש לא התחשק לי לנסוע לתחנת הדלק אבל
עודדתי את עצמי "זה הדבר הנכון לעשותו, מדו" מלמלתי בעודי לוחצת על
דוושת הגז בהנאה. "אם לא תעשי את זה היום את תתחרטי כשתצטרכי לנסוע. ואת יודעת
שזה יהיה כשאת ממהרת והכבישים פקוקים" המשכתי. "או גרוע מזה, תתקעי בלי
דלק ותרגישי מטומטמת. את יודעת שלטרנטה אין נורה. סעי כבר לתחנה, עצלנית ארורה."
לאחר נאום משכנע זה שמתי גלגלי לתחנת הדלק החביבה עלי. מרחק 10 דקות הליכה
בערך מביתי הקט. המתדלק הקבוע לא היה אז העברתי במו ידי הענוגות את כרטיס האשראי והמכונה
סירבה לאשר. ניסיתי עם הכרטיס השני, ושוב עם הראשון ושוב עם השני. שניהם גוהצו
בהצלחה זמן קצר קודם לכן. אבל המכונות הארורות אמרו לא. כנראה הן מצביעות בוש.
קיטרתי ונכנסתי למכונית מתוסכלת. כדי לא לעשות עבירה זעירה החלטתי להשתחל
בדרך הכן חוקית. כמובן שהחלטתי להתעלם מזה שהוצב בדרכי פח זבל גדול שחסם חלקים
ניכרים ממעבר שגם בימים כתיקונם מצריך כמה סיבובים של כל ההגה ומעבר בין דרייב
לרוורס. וברור שדפקתי את האוטו. וברור שרציתי למות. וברור שאיזה בחור נחמד (עם
חברה, תרגיעו) החליט לעזור לי. ואכן הוציא את האוטו בגבורה אך גם עם החמרת הנזק
הראשוני.
החלטתי להחנות את האוטו ליד התחנה כדי לא להסתכן בענייני דלק. חזרתי הביתה
רוטנת ומאשימה את העולם כולו במצוקותיי. והכל כי ניסיתי לעשות את הדבר הנכון ולא
להתעצל או לעשות עבירת תנועה זניחה.
הוצאתי את הכלבה לטייל. נתקלתי באיזה מישהו מהעבר (המאוד רחוק) שיצא בזמנו
חלאה. ואם זה לא מספיק, הוא היה עם מישהי, והיא צחקה מהדברים שהוא אמר. אבל השיער
שלו מקליש למרות שהוא צעיר ממני באי אלו שנים. וזה מקל עליי לסלוח ולשכוח.
ראשון
ניסו לפרוץ לי לדירה. אחרי ציפייה ממושכת ומורטת עצבים בא איש מוזר שלא
נראה שהוא יודע מה הוא עושה. הוא בעיקר, דפק וקדח וסובב והרעיש. הכלבה מבפנים נבחה
וייבבה כמו משוגעת. בסוף הוא הצליח להכניס אותי הביתה, להחליף לי צילינדר ולגבות
800 ₪. ואז עוד הייתי צריכה לחזור לעבוד. מהבית.
שני-שלישי
את האסונות של שני ושלישי כנראה הצלחתי להדחיק. מניחה שבעיקר הרגשתי נורא
לא כשירה לחיים האלה. אבל זה מה שנקרא "אולד ניוז".
רביעי
הלכתי לאסוף את האוטו + 3 דוחות חנייה. למה? כי מסתבר שפינת רחוב לפני זה
התחלף איזור חנייה. אני אנסה לערער אבל סתם כדי לשמר את כבודי האבוד. הרגשתי קצת (הרבה)
פוסטמה ונסעתי לתדלק. התחשק לי לדרוס הולכי רגל תמימים. אבל התאפקתי.
בעבודה ניסיתי לדבר עם משהיה בהגיון במקום לדבר עם הממונים עליה. הבחורה פשוט
התהפכה עליי ואי אפשר היה לדבר איתה בהיגיון. לא איימתי עליה, לא צעקתי עליה,
הייתי נחמדה ואולי אפילו הייתי עדינה מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
