just DON'T do it

עובדת מהבית על איזה משהו דחוף. הכלבה מנדנדת. אני שמה אותה על הברכיים. 12 קילו זה קצת לא נוח אבל אפשרי. אני שוקעת בתוך מסך המחשב מלטפת את הראש שלה מונוטונית ופתאום נשמע קול מוזר. לוקח לי רגע להבין מה זה.

כשהייתי ילדה המצאתי כללים נוקשים מאוד לצפירות. הייתי מנסה לא לזוז בכלל, לא למצמץ, לא להזיז אפילו אצבע. וכמובן שאלה הרגעים שפתאום מגרד נורא ליד העין. והיה אסור לחשוב על כלום חוץ מעל הנושא שלשמו התכנסנו. פלא שהיו לי לא מעט סיוטי לילה על השואה?! הייתי עומדת בין הילדים בחצר בית הספר ומכריחה את המחשבות שלי לעמוד בשורה. מחשבות חייליות יפות וצייתניות של מי שבלעה טוב-טוב את כל שיעורי החברה בבית ספר.

עם השנים הגיעו הסדקים. בצבא עם כל עמידות הדום חוסר התנועה הפך מאתגר ומסמל למשחק דומיננטיות מפגר. הנטייה הכללית שלי אל האפור הלכה והתחדדה. הפריזמה של מעטים מול רבים הלכה והחליפה את מקומה במשהו סבוך יותר. היום בערב אני לא מתכוונת לשבת ולהתאבל על הנכבה. סביר שאלך להוריד כמה שוטים ובה בעת אזכור שמדובר בסיפור קצת מורכב יותר מבני אור מול בני חושך.

בכלל יש לי בעיה עם מסרים פשטניים. ההצגה החד-סטרית, הבלתי מורכבת יוצרת אצלי זעם וגיחוך. לא משנה אם מדובר בפרסומות של "אם שותים לא נוהגים", בהסברה על מבצע עופרת יצוקה (שלנו ושל הפלשתינאים). המסרים האלה מהר מאוד מתאבדים אל מול חופי המציאות. למשל אל מול התגלית המדהימה שאנשים מתפקדים לגמרי רגיל אחרי שלוק בירה וגם יותר מזה).

בצפירות אני תמיד עומדת. גם אם אני לבד בבית. יש לי הסבר הגיוני לזה שאני מדי פעם בודקת עם עצמי. לפעמים אני גם מורידה לו עדכונים. אבל ברגע האמת אני כמו הכלב של פבלוב- מותנית להפליא. אני מזנקת בשניות הראשונות של הצליל ונותרת עומדת עד שלא נותר לו זכר. והיום פתאום אותגרתי: מה עושים עם כלבה על הברכיים? גורמים לה למצוקה כדי לעמוד? נשארים לשבת כי העיקר שלא תיבהל?

אחרי כמה שניות בלבול. החלטתי להיעמד עם כלבה על הידיים. המחשבה הראשונה לי הייתה: איזה מזל שהיום זו צפירה של דקה בלבד. הצפירה הרגישה לי כמו צפירה למתקדמים. רמת הקושי עלתה. כמובן שהיא לא הבינה מה עובר עליי ונאלצתי לעשות פשרות. ללטף אותה טיפה, לקרב אליה את הפנים שתוכל ללקק. זו הייתה צפירה של מחשבות פרקטיות ומחשבה על מה משמעותה של עמידה בצפירה כשאיש אינו רואה. אני חושבת שהיום הכלבה החליטה סופית שאני פסיכית.

ועוד דבר שחשבתי עליו פתאום– ומה אם התינוק בוכה? עומדים או רצים אליו. נוט טו סלף – כנראה בילית יותר מדי עם חברותייך האמהות/ הוואנביז אמהות.