אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. אני מרגישה רדופה על ידי החיים. לחצים קטנים
מהעבודה משתלטים לי על החלומות. במציאות אני בורחת אל טבלאות יעדים שמוחקות את
הדברים החשובים. אני משקרת לעצמי שהכל סופו להסתדר ולא עושה כלום כדי שדברים
יסתדרו. או כמעט כלום.
מאז ומעולם הייתה נמנמנית כושלת. ועכשיו זה מתחיל במחשבות על הדבר ההוא
שמאוד חבל שלא הספקתי לעשות בעבודה. ממשיך ברגשות האשמה על המיילים הבאמת חשובים
שלא היו לי אנרגיות להעביר. ואז מגיע תורו של המכתב מהביטוח לאומי שאחרי ששילמתי
להם החזירו לי לא מזמן כסף ועכשיו הם טוענים שאני שוב חייבת להם. נפלאות דרכי
וגו'. ומהר מאוד אני נזכרת בקנסות ששוכבים במגירה של האוטו וכדאי לשלם מתישהו כי
כוח למלחמות עם העירייה אין לי. וגם בסיר האורז ששוכב במקרר וכדאי שאזרוק לפני
שהסיר הקטן (והיקר) היחיד שלי יצטרך ללכת כדרך כל סיר. ועל האולי טעות גדולה
שעשיתי. ופתאום אני מוצפת בתזכורות שכדאי שאשים בפלאפון.
ואז מגיע תורם של התותחים הכבדים. ספר השירה שבוודאי כבר לא אוציא כי אני
לא כותבת. יותר מזה. גם כשהמילים באות אני מתכחשת להן. לאן נעלמה הידיעה הברורה
שזו מי שאני? שהשירה היא אחד מאותם דברים מעטים שוודאיים עבורי? זה החל בסירוב
לקום עבורה באמצע הלילה והמשיך בהתחמקות כללית. אולי זו התחושה שאני לא טובה
מספיק, אולי חוסר הרצון להביט באמת ואולי סתם עצלנות. סביר להניח שמדובר בערבוב של
כל ה-3. אני מעדיפה לטפל תמיד בהבלי היום-יום. לגלוש בעוד אתר דבילי באינטרנט,
להתעצבן מהשכנים, לישון. השירה תחכה למחר. גם ניקיון הדירה, אגב.
ואהבה? האם מה שהחל כפאזה של כיף לי לגור לבד ולפזר את הגרביים בסלון עומד
להמשך לתמיד? כי אין לי כוח ונמאס לי. לא שמישהו שואל אותי. כבר עכשיו ביותר מדי
ברים אני מרגישה כמו מאובן מתקופת הקרח. תנו לי להגיע למפגשים חברתיים של גיל
ארבעים פלוס (כן, כן, אלה עם הפשטידות ומתבל היוגורט) עם מישהו לקטר עליו. זה לא
שאני ממש להוטה להגיע אליהם אבל אני מעדיפה להתבגר בחן ולא להיות מהמבוגרות עם
האיפור המוגזם שמנסות לשקר לעצמן שהן בנות 22 גג.
אני שונאת לראות את השנים עוברות. אני קולטת את ההתבגרות שלי בהבזקים. כשאני
מסתכלת על מישהו שנראה חמוד ואז מגיעה אשתו עם התינוק. או כשאני שומעת "בן 35"
וזה נשמע לי מבוגר. ואני קולטת שרק 3 שנים מפרידות בינינו. אני שונאת את פליטות
הפה של החברות שלי שמזכירות לי כמה הכל זמני. מעניין כמה זמן יעבור עד שיתחילו
הצעות קונקרטיות. אני קולטת שאם בגיל 29 תיבת ההודעות באתר ההיכרויות הייתה תמיד
מלאה עכשיו זה זמן שתיקה. גברים בני ארבעים סופרים כמה ביציות נותרו לי. כי להם
מותר לחכות עד אין קץ.
ואני מפחדת למות. אני מפחדת להזדקן כמו סבתא שלי. זו שלא יצאה שנים מהבית,
זו שחוץ מאבא שלי והמשפחה הקטנה שהקים כבר לא היה לה כלום בעולם. שלא יכלה להתרחץ
בכוחות עצמה, שבקושי יכלה לקרוא, שהייתה מרגיזה אותנו, שהתחמקתי מלבוא לבקר אותה
כמה שיכולתי.
אני מסיימת לכתוב את הפוסט הזה ואני בוכה. אני אוהבת את השחרור הקטן הזה
שאני מנסה למנוע מעצמי. לפעמים רחמיים עצמיים הם המוצא היחיד שלא דורש יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
