just DON'T do it

לפעמים אני מנסה לברוח ממי שאני. אני מנסה להתקרב אל הפנטזיה של מי שאני רוצה להיות ומפנה עורף למה שיש. והמה שיש יכול גם כן להוביל אותי למקומות שאני רוצה. אולי הדרך תהיה קצת פחות שיק אבל סבוכה הרבה פחות.

מתישהו בדרך מלחמה בתכונות הגרועות שלי הפכה לסוג של ערך. הפסקתי לברוח מהדברים שקשים לי ואני לא טובה בהם והתחלתי לנסות להתמודד איתם אחד-אחד. למדתי המון, מתחתי את הגבולות שלי מהרבה בחינות, גיליתי שאפשר ליהנות גם מפעילויות שאני לא ממש מצטיינת בהן (ולפעמים אפילו – ממש מחורבנת בהן). הבעיה שכנראה איפה שהוא בדרך שכחתי שבכ"ז חשוב לדבוק בדברים שאני טובה בהם, שבאים לי בקלות ושמשמחים אותי נטורל.

ההתנערות הזו מהנכסים שיש לי ע"מ לזייף כאלו שאין היא מטופשת. אני שוכחת לפעמים שאחת מהמעלות הגדולות שלי היא שאני נחמדה. לא נחמדה כמו לא-עוברת-דייט-נחמדה. או לפחות כך אני מקווה שלא. אולי המילה הנכונה היא נעימה. וזה מזכיר לי בכלל את מותג החזיות עם השם הנורא - loveable. כאילו יש אנשים שאי אפשר לאהוב אותם וכאילו אהבה תלויה בחזייה.

על אותו משקל ניתן לומר שאחד הדברים שמקלים על חיי זה שאני likeable. אני מצליחה הרבה פעמים להסתדר עם אנשים קשים. כשזה מגיע לעבודה אני שמה את האגו בצד וחושבת מטרות. ודווקא הצד הנבוך והקצת חסר ביטחון שלי מאפשר לי לצאת מהרבה מצבים קשים.

ביחסי עבודה יש בי פלרטטנות שאינה מאפיינת אותי ביום-יום. גם עם נשים, במידה ותהיתם. היכולת לצחוק, להתעניין, לנהל צ'יט-צ'אט. זה בא לי טבעי וזה משרת אותי בהצלחה פעם אחר פעם. לאו דווקא עם לקוחות, גם סתם עם אנשים שאני צריכה מהם דברים. באסרטיביות אני משתמשת לעתים רחוקות כי בד"כ האדם שממול מחבב אותי ומתאמץ בשבילי.

אחרי כמה עבודות מול לקוחות למדתי פטנט שכמעט תמיד עובד עם אנשים מופרעים בנפשם – אני קוראת לו זיכרון של דג זהב. אז נכון שבשיחה האחרונה היא צרחה כמו חולת נפש, יופי ממש. אני אתן לה להירגע ואתקשר אחרי כמה ימים. הקול שלי יהיה נחמד ונעים ושום דבר לא יעיד ולו ברמז שאני זוכרת מה קרה. מפליא כמה שזה עובד טוב בד"כ. כמה הכעס פועל כמו הר געש שהופך מהר מאוד שוב לבלתי פעיל.