just DON'T do it

כשהבלוג הזה היה חדש לחלוטין הרשיתי לעצמי את החירות לכתוב מה שבא. ממילא אף אחד לא יקרא, ובטח שלא יזהה אותי וגם אין מי שיוכל לבטל מנוי. המצב הוביל אותי לכתוב שתי יצירות פאר בעלות חשיבות היסטורית, חברתית ופוליטית כאחת. יצירות הידועות בשמות המקוריים להפליא: קנאת ציצים וקנאת ציצים ב'.

לא מזמן כשלא הצלחתי לכתוב טיילתי אחורה בהיסטוריה של הבלוג, נתקלתי בהן והתחשק לי שוב. או כמו שגלית גוטמן אמרה: "עמוק בפנים אני עדיין בחורה עם ציצים קטנים".

בקרב מכריי ומכרותיי לאורך השנים התפתחו לא מעט בדיחות על סגנון הלבוש הקייצי שלי. סגנון שמבוסס על שתי הנחות בסיס הגיוניות למדי: אני לא אוהבת שחם לי ואני דיי מחבבת את הגוף שלי. הגדיל לעשות האקס שבתגובה לשאלה של אמא שלו על איך אני מתלבשת (סיפור ארוך) הגיב בתמצות אופייני: מינימליסטי. ועכשיו כשהבהרתי את הנקודה שלבוש חסוד מעולם לא אפיין אותי ניתן להתקדם הלאה.

אפשר למצוא אותי יוצאת מהבית עם מיני, עקבים ואיפור אבל גם בבירקנשטוק, טרנינג וקוקו א-לה עקרת הבית המוזנחת. לאורך השנים היו שני דברים שנמנעתי מהם כמו מאש -לצאת את דלת אמותיי עם משקפיים או עם חולצה אך נטולת חזייה. בשני התחומים חלה התקדמות (או שמא התדרדרות, תלוי איך מסתכלים על זה).

אחת התגליות המחרידות שהיו לי בחיי היא שהציצים הסמליים שלי (מה שקרוי: ותודה על ההשתתפות) הופכים לעוד פחות מסמליים אם אני שוכבת על הגב. מראיונות עומק שביצעתי בנושא מסתבר שזו חוויה מעצבת ללא מעט בחורות שהיקפן מצוי אי שם בחלקים התחתונים של הטבלה.

מכיוון שאני לא יכולה לגלות דברים שכאלה מבלי להפוך אותם לטראומה הזויה במיוחד פיתחתי הימנעות משעשעת – אני חשה אי נוחות פיזי ממש לשכב על הגב אם אני בלי חזייה. על מנת לשמור על דיוק היסטורי אציין שאם דעתי מוסחת זה סיפור אחר. אבל האוטומט הוא תמיד לחזור לנוח על הצד. כמו חוסר היכולת שלי להירדם בלי שמיכה. אבל זה כנראה כבר סיפור לפוסט אחר.