בהערכה גסה לפחות ל-100% מהבלוגריות יש פוסט שעוסק "באני לפני מחזור (או
במחזור) ואני שונאת את זה והכל כואב לי והלוואי שכולכם תמותו. ויפה שעה אחת קודם".
מסתבר שהגיע תורי לתרום לסטטיסטיקה, לא יפה הרי לשחק אותה יוצאת דופן. כמה ימים
לפני המחזור אני נהיית יצור מרוט עצבים ששונא את עצמו ואת העולם, כזה שאנשים מנסים
להימלט מחברתו וחתולים מסתכלים בו בחשש. עוד לפני שמתחילים הצירים המדומים של
היום-יומיים-שלושה לפני אני כבר עצבנית בלי סיבה נראית לעין (או עם סיבה נראית
לעין אבל בלי פרופורציה). עור הפנים שלי צועק הצילו ובאופן כללי לו יכולתי הייתי
בוחרת לברוח מעצמי בריצה.
מה שחמוד בכל זה הוא שלרשום מתי אני מקבלת מחזור נראה לי משימה קשה ומורכבת
להפליא ולכן אני לא עושה את זה (בעיקר כשלא נראה לי שרוח הקודש תבחר בי כקורבן הבא). אבל כמעט מדי חודש לוקחים לי איזה יום-יומיים
להבין שאני עדיין לא חייבת תרופות פסיכיאטריות אלא רק שאני לקראת מחזור. יש, אגב, משהו
מנחם בידיעה שהכל הורמונלי.
הטרום מחזור מעצים הכל והופך כל משימה קטה למפלצת מהאגדות. כל אדם בר דעת
היה אומר שזה ממש לא הזמן להפיל עליי בלת"מים. אבל כולכם בוודאי מכירים את שוק
העבודה בישראל וסיסמתו: אם לא נחכה לרגע האחרון – לא נצליח לעשות כסף. ומכאן והלא
אני אקטר על עבודתי כאילו אין מחר. וזה לא שאין דברים בגו וזה לא שאני לא בחורה
מרירה ועוינת באופן טבעי. אבל לשם הגילוי הנאות אציין מראש: אני בהחלט לפני מחזור.
בשלב הזה שהבטן מתחילה לכאוב אבל אסור להתחיל בשגרת האדקס-נורופן שתגרום למחזור
המרושע להתעכב עוד ולשמור עליי במצבי הבלתי נסבל זמן ארוך יותר.
העבודות שאני עובדת בהן בשנים האחרונות הן תובעניות. עבודות שמוגדרות
כעבודות עם שעות נוספות, לחץ זמן וקרייססים על ימין ועל שמאל. בהתחלה אני עסוקה
בלשעבד את עצמי לעבודה כשאני שקועה ברגשות נחיתות (לא עושה את העבודה טוב מספיק)
ומנסה להוכיח את עצמי. הנמלה הפועלת שבי משתלטת על חיי. בשלב הזה כמעט כל הטענות
מופנות כלפיי (אני לא מספיק טובה/ מוצלחת/ חכמה/ זריזה/ יסודית).
אחרי כמה חודשים כשאני מינוס-פלוס בקיאה בעבודה מתחילה לבצבץ המרירות. הבוסים
שיוצאים לארוחות צהריים במקומות נחשבים בעוד אני עושה שמיניות באוויר כדי למלא את
מיליון תחומי החריות שלי, מישהו שמקבל הרבה פחות עבודה (באותו שכר), ההנחתות בדקה
התשעים, חוסר הארגון, אנשים עם אותו ותק שמקבלים יותר. וכמובן שנואי נפשי – ימי כיף
על חשבון שעות הפנאי.
אני שם עכשיו. ואני שונאת את זה. העבודה הולכת איתי הביתה, גם במחשבות
שרצות בראש וגם בתכלס. במקום לרבוץ מול הדיוידי וללכת לים אני בבית עובדת על איזה
פרויקט שמשעמם לי את הנשמה וגוזל לא מעט שעות.
ושבת. ואני רוצה להרגיש איך האיטיות והשלווה מלטפות לי את הגוף אבל זה לא
קורה. גם הרוגע של סופי השבוע עוקל. אני חושבת במונחי יחידות הספק. והמחיר לא זול.
העור שלי זועם, הוא לא נראה רע כ"כ כבר שנים, ואני תוהה איפה בדיוק אני משחילה
תור לקוסמטיקאית. אני עייפה להפליא ואין לי כוח לתקשר עם העולם, אני מפצה באוכל
והוא מעניש בהיקפים. אני, בתורי, מתבאסת אבל לא מצליחה לסתום את הפה.
למה אני נשארת? ובכן, זה פשוט. אני אוגרת ניסיון חשוב בתחום שמעניין אותי. אני
אוהבת את האנשים שעובדים איתי. אני נמצאת בחברה שיש סיכוי מסוים להתקדם בה
לכיוונים מעניינים. האם המחיר שווה את זה? ימים יגידו.
אבל אני עייפה וזועמת ומרירה. ואני מגיעה הביתה מעולפת ומרגישה שחוץ מעבודה
אין לי חיים. נקווה שאחרי המחזור זה יירגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: