just DON'T do it

את ירושלים עזבתי לפני לא מעט שנים. אני חושבת על החיים שלי שם הרבה לאחרונה. מהומות החרדים בשבועות האחרונים לא מפליאות אותי בכלל. זה היה רק עניין של זמן. זה היה עניין של זמן כשמדורי הנדל"ן במקומונים החלו להתמלא בדירות להשכרה/ למכירה "לדתיים בלבד". זה היה עניין של זמן כשילדים חרדים זרקו אבנים על האוטו שלנו. זה היה צפוי כבר כשהיינו צוחקים/תוהים אם אנחנו מעדיפים להיסקל באבנים על ידי חרדים או על ידי ערבים במידה ונעשה פנייה שגויה.

הכתובת הייתה על הקיר כשנשים צדקניות היו תופסות אותי באוטובוס ומנסות לחנך אותי למידות של צניעות. וגם כשלשכונות החילוניות נכנסו עוד ועוד דתיים ודרשו מתושביהן החילוניים לכבד את דרך חייהם (קרי, לשנות את חייהם). הכתובת הייתה על הקיר והיא הייתה ענקית. וזה היה עוד לפני שלעיר הזה היה ראש עיר חרדי ולפני שעל בנות נאסר להופיע אם הן לא צנועות דיין.

המצב הזה הוא תולדה של קבוצת אוכלוסיה גדולה שהורגלה לזכויות יתר ויש לה יותר מדי זמן פנוי בידיים. וגם ככה זה כשאנשים מאמינים באמת אחת מוחלטת. אנשים שהאמת שלהם הופכת אותם עיוורים לאמצעים ולזולת. הם מערבים את אלוהים אבל זה אלוהים כמו שבא להם.

למעשה אלו התפרעויות מכוערות של אנשים ששכחו שהאלוהים שלהם מצווה עליהם קודם כל במצוות בין אדם לחברו, אנשים שמתעלמים מ"מה שנוא עלייך" מטעמי נוחות. ובעיקר הם מזכירים לי חבורת בני נוער משועממים שמחפשים להציק לבנות כשהם יושבים על הברזלים.

אני מבינה את כאבם על האופן בו הוצגה "האם המרעיבה" בתקשורת. סיפור מורכב וכואב שהפך לכותרות מעודדות שנאה במקום התבוננות עומק. לפרשה הזו פרט לתינוק האומלל היו עוד לא מעט קורבנות נוספים. בהם גם האם שככל הנראה הייתה נתונה בלא מעט מצוקה בעצמה.

אבל עם כל האמפטיה הזו אין בי שום נכונות לגלות סלחנות להתפרעויות. לא מדובר בהפגנת כאב חד פעמית אך מוגזמת, כזו שניתן להתחבר אליה. ההתפרעויות נהיו עבור חלקים בציבור החרדי דרך התנהגות נורמטיבית בכל פעם שמתרחש משהו שאינו הולם את תפיסתם.

מדי יום אנשים מוצגים באורח שלילי או נעצרים. לא חסרות התנכלויות על בסיס מוצא, מין ולאום במדינה כמו שלנו. ובכל זאת מעטים הציבוריים שיוצאים להפגנות כה משולחות רסן, כה אלימות. ואת ההתפרעויות הללו יש לעצור עכשיו. לדאוג שמה שהתרחש בירושלים וגרם לרוב בני מחזורי לברוח מעיר בהזדמנות הראשונה לא יהפוך לסיפורה של מדינת ישראל.