just DON'T do it

תהיו רכים עם הפוסט הזה. המילים יוצאות בקשיים והקטגור הפנימי מתנהג כאילו משלמים לו על שעות נוספות. אחרי כמה וכמה תחילות פוסטים שנגנזו לעת עתה אני מנסה לכתוב "ויהי מה".

אני עובדת עונתית. אני עובדת קשה, משקיעה את הנשמה, מתרגזת, מתמרמרת, עוזבת. בתקופה שלפני העזיבה העבודה נראית לי שחורה משחור. יש בי תחושה שברגע שאצא מכלא קירות המשרד החיים שלי יהיו נפלאים. אני לא מכינה תוכניות מגירה רק מחכה לרגע השחרור.

העבודה, אני מספרת לעצמי, היא מה שתוקע את החיים שלי. בלעדיה ובלי הרע שהיא עושה לי הכול יסתדר. אני אכתוב, אני אהיה סבלניות יותר, מסודרת יותר, אמצא אהבה, אחליט החלטות גורליות, יהיה לי סקס נהדר, הציצים שלי יגדלו, הבטן תקטן, אבצע את כל הקניות שאני דוחה, אסיים את כל הסידורים, אעשה את כל הדברים שאני חולמת עליהם. העבודה הזו חוסמת אותי וברגע שאשתחרר ממנה גם הפלונטר הפנימי ישתחרר.

הפעם זה לא ככה. אני עמוסה להפליא. חיי הפרטיים הצטמקו כי יכולת הג'אגלינג שלי עלובה להפליא. אני מבצעת בחירות שאני יודעת שאתחרט עליהן. אני מתה לעזוב, להעביר את הבלאגן למישהו אחר. לפרוש. אבל לראשונה התחושה היא שהעזיבה לא תשנה יותר מדי. שמה שטעון תיקון הוא עמוק יותר, הוא בתוכי, הוא משהו שאני נושאת עמי ממקום למקום. והעבודה איפה שהוא נותנת לי את היכולת להתמודד עם מה שהוא בר התמודדות ולשכוח מהמקומות שבהם שוכן הכאב האמיתי.

הבחירות השגויות ששנייה לפני שהן נעשות ברור שהן שגויות. הבחירה ללכת לישון כששיר נכתב במוח, הוופל הבלגי בשתיים בבוקר, הבחירה בסרט בדיוידי על פני פגישה עם חברים בפאב, המילים שאני יודעת טרום הימלטותן שכדאי שלא אגיד ונאמרות בכל זאת.

הפחד להתמודד עם המציאות גורם לי להתייחס אליה כמו אל משחק מחשב. לצד הלחץ מהזמן האבוד יש לי תחושה שיש נקודת יציאה, שאוכל ללחוץ על הריפליי ולעשות הכול נבון יותר. וכשאני חושבת מה היה קורה אם הייתי יכולה לקחת את גלגלי הזמן אחורה יש בחירות שאני מתחרטת עליהן. אבל מעטות מהן אני מאמינה שבאמת היה לי הכוח לשנות לו הייתה לי ההזדמנות.