just DON'T do it
בריאות נפשית זה בדלת ממול. תבקשו את ברכה. כן, אפשר גם בין שתיים לארבע, אם לא נוח לה היא פשוט לא עונה. |
| 4/2010
שובו של הגרמלין
הכלבה ברצף בלגני אוזניים. כל פעם מצווים עליי לשים לה מיני טיפות ומשחות מיליוני פעמים ביום. ואם חשבתם שזה עובר חלק טעיתם בענק. אחרי פעם-פעמיים שבהן אני מצליחה לתפוס אותה לא מוכנה היא עוברת לכוננות שיא. בשלב זה אני מעקמת קלות (או קשות) את הוראות הווטרינר ועוברת לפעם ביום בלבד.
היה איזה יום השבוע בו הייתי צריכה להזיז את המיטה כדי להזליף טיפות לכלבה שזחלה לשם במהירות שיא. היא הגישה לי בטן רועדת בכניעה והתבוננה בי בעיניים מתחננות. מבוטחני שיש נידונים למוות שנראים פחות מבועתים ממנה.
אני תופסת באוזן אחת, כשלידי בקבוק טיפות ומשחה. בפה אני מחזיקה צמר גפן עם אלכוהול לחטא את בקבוק הטיפות בין אוזן לאוזן. האוזניים שלה הן עם טווח תנועה רחב, והיא מזיזה את הראש והאוזן ביחד כדי למנוע ממני את מעשה הנבלה שאני מתכננת. זה לוקח קצת זמן אבל בסוף הטיפות בפנים, היא מתנערת כמו משוגעת אחרי זה, ואני רוצה להגיד לכם ששייק פירות הרבה יותר טעים מהטיפות האלה.
אחר כך האוזניים הרטובות שלה שגם ביום יום הן לא בדיוק קטנות גורמות לה להיראות כמו גרמלין חמוד במיוחד. מזל שלחתולה אין בעיות אוזניים. הן מתקשרות ביניהן בצורות מופלאות ואפפעם אי אפשר לשים לשתיהן אמפולות פרעושים ברצף כי השנייה כבר בכוננות כזו שזה בערך בלתי אפשרי.
שגרת ההתעמלות שלי בזמן האחרון מורכבת משלושים דקות אליפטי פעמיים-שלוש בשבוע. כמובן שהמכונכושר שלו אני משלמת סכום מופקע למדי עמוס להפליא בשעות בהן אני יכולה להגיע אליו, וככה אני מוצאת את עצמי מחכה לאליפטי שיתפנה. אתמול כשחיכיתי קלטה אותי אחת הבחורות וסימנה לי לבוא. הגעתי אליה והיא אמרה שתכף מסיימת. היא נראתה קצת בוצ'ית ונראה לי שניסתה להתחיל איתי. זה היה קצת מוזר, מסוג השיחות והמבטים שמקבלת פעם במיליון שנה מבחורים מעוניינים.
כשסיימה שמתי את האוזניות, העברתי את המהירות וההתנגדות לחמש, וקבעתי שלושים דקות. תוכניות יום הזיכרון לא ממש תרמו להנאה מהעניין אבל כרגיל גמעתי כארבעה קילומטרים שהם כ-300 קלוריות. כל תוכניות החיילים המתים החזירו אותי לתקופת הצבא שלי ולמחשבות על חברויות וחברויות לשעבר.
בעיניי יש שני סוגי חברויות לשעבר. יש אנשים שהתרחקו ממני ואני מהם או שרבנו על שטות ועדיין יש להם אצלי מקום מאוד חם בלב. אנשים שאני מקווה שטוב להם. אחרים השאירו אותי פגועה או כועסת, התנהגו בצורה כזו שהשאירו משהו כואב ולא פתור, גם אם לא כזה שאני מתעסקת איתו יותר מדי.
במהלך השנים היו לי שני ידידים מאוד-מאוד קרובים. את שניהם הכרתי בתקופת הצבא. אחד מהם הוא עדיין אחד האנשים היקרים לי ביותר (אנחנו לא בקשר למעלה מעשור). הוא לימד אותי שיעור חשוב על עצמי מבלי שידע על זה כלל. היו בינינו דאגה ואכפתיות כמו בין אחים, מעולם לא דיברנו על סקס או זוגיות ולא היה בינינו ולא שמץ של מתח מיני.
הוא היה אחד האנשים היחידים שיכולתי לשתוק לידם שתיקה נינוחה ופשוט ליהנות מהביחד. אנשים מסביב לא הבינו איך אנחנו לא זוג, אבל לא היינו. הוא הכריח אותי לשיר למרות שאני הזייפנית הגרועה ביקום וידע לשמח במחוות קטנות של דאגה. הסתכנתי כמה פעמים בלחפות עליו, וברור לי שהיה עושה את אותו הדבר בשבילי.
השני היה ידיד שלי תקופה ארוכה בהרבה. הייתי שם בשבילו בתקופות הקשות שלו, שרדנו חילוקי דעות לא פשוטים, "זכיתי" לשמוע על הבחורה הראשונה שלו וגם תיאורים שבד"כ נשמרים לזון נטול נשים (מילואים, כדורגל). הייתי יועצת הסתרים וזו שמתקשרים אליה כשהחברים הבנים לא יבינו.
לפני שנים באה החברה הרצינית, הפייסבוק מספר שהם כבר נשואים עם ילד. אני הייתי בתקופה רעה, ופתאום אני הייתי זו שזקוקה יותר ממנו, ואז הוא נעלם. הייתה לי תחושה שהיא לא מחבבת אותי (הרשו לי להיות בהמה נקמנית ולצווח שהיא כונפה), והוא החליט לזרוק חברות ארוכת שנים בלי לומר מילה. אני לא חושבת עליו הרבה, זה צץ בעקר כשחושבת על תקופת הצבא, ואני עדיין מצטערת שלא אמרתי לו איזה אפס הוא בעיניי.
יש משהו מאלחש ביכולת לומר "לא היית בסדר", ולא להשאיר את כל המוגלה בפנים. בהחלטה לא לתת לאנשים לדרוך עלייך ולהמשיך בחייהם כאילו כלום. וכן, דיברתי עם החברה ההיא. אני עדיין כועסת ואני עדיין לא בטוחה שהיא לגמרי מבינה, אבל אני כבר לא מרגישה את התסכול מתיש ומרעיד אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: