just DON'T do it

אני בורחת מההתמודדויות החשובות בחיים על ידי עשיית דמה. במקום להתקשר למתווכים ולצאת לדייטים אני מבשלת, מנקה, ממחזרת וכדומה. הבית שלי מצליח להישמר ברמות ניקיון מרשימות (ביחס אליי, רק ביחס אליי).

לפני כשבוע מצאתי את עצמי שואבת אבק מהתקרה כשהראש שלי בזווית מוזרה שהקנתה לי מראה של אדם מאותגר אינטלקטואלית. ביום אחר ניקיתי את השאלטרים. היום בו אצבע את התקרה בבז' מעולם לא נראה קרוב יותר.

כרגע יש לי לא פחות משני מרקים הום מייד שונים בכמות תעשייתית במקרר. אני גם רואה הרבה סדרות ב–DVD, אבל מכיוון שתמיד מה שהשקיט אותי טוב יותר היה עשייה ולא עצלות ופינוק אני משקיעה רבות בכל אותן מלאכות סיזיפיות שבדרך כלל אני מצטיינת בהזנחתן.

מרתון ה-DVD  הנוכחי הוא של הסדרה המומלצת "פילדלפיה זורחת". באחד הפרקים מגלים שניים מבני החבורה שמורה שלימד אותם בבית הספר נחשד בהטרדה מינית של תלמידים מכיתתם. אחד מהם לוקח את זה מאוד-מאוד קשה. לא כי אכפת לו מחבריו לכיתה, חלילה. הוא פשוט לא מבין למה המורה הטריד אותם ולא אותו שהיה ילד אטרקטיבי בהרבה. כל ההסברים שהטרדה מינית קשורה לכוח לא עוזרים, והוא מנסה להשיב את כבודו האבוד ומנסה לפתות את המורה.

מגעיל? מגוחך? דוחה? אם היו מקליטים את המחשבות של כולנו (כן, כולל אלו של המתנדב המצטיין שקפץ לכביש כדי להציל קשישה) היו קולטים שלל מחשבות גועליות, בזויות, אגואיסטיות, גזעניות ושוביניסטיות.

בתקופת שירותי הצבא המפקד הערס, הדוחה הטיפש שלי שהזכיר לי תמיד פר זועם נחשד בהטרדה מינית של שתי חיילות. ועם כל האג'נדה הפמיניסטית וההבנה של הטרדות מיניות עברו בי גם מחשבות מכוערות באדיבות חוסר הביטחון, התסכולים ורגשות הנחיתות שיש גם לי. קורה גם שאני רואה מישהו נמוך נורא עם חברה, ואני לא מבינה איך זה יכול להיות.

כולנו קצת מכוערים, קצת מגעילים, קצת צרי עיניים. חלקנו מנסים לרסן את זה, להשקיט את המחשבות או לפחות לא לתת להן לצאת החוצה - מי יותר בהצלחה ומי בפחות. כנראה זו המשמעות של להיות אנושי. לכולנו עברו מחשבות לפתות מישהו נשוי, לגנוב מחנות או להכניס מכות רצח למישהו שעצבן אותנו. אז מה הופך בן אדם לטוב? השליטה בהתנהגות ובמלים שלנו? הניסיון לעשות טוב בכל זאת? הרצון לא לחזור על מעשים רעים?