בדרך כלל אני מקטרת פה על גברים ודרכיהם הנלוזות. מטעמי שיוויון וצדק לכל הפעם אכתוב דווקא על התנהלות מכוערת שמאפיינת נשים. ובכן, תמיד עיצבנו אותי בחורות שנוקטות בגישת ה"אני כבר אשנה אותו". בחורות אלו לוקחות בחור אקראי יותר או פחות ומנסות להתאים אותו למודל הגבר המושלם שיש להן בראש. אצלן הוא כבר ילמד לבשל, לא יזרוק גרביים לסלון, יביא פרחים בכל שישי ויהלום בכל יום הולדת, יפסיק לראות כדורגל ויתחיל להתלבש בז'קטים בקיץ.
אולי הן יותר חכמות ממני, אבל משהו בגישה הזו נראה לי מאוד לא מכבד את האדם שממול. זה או שהוא מוצא חן בעינייך או שלא, או שהמכלול שלו נראה לך או שלא. לעשות מהפכות רבות מדי באדם מרגיש לי תמיד כמו ניסיון לתקן משהו שאתה לא באמת מרוצה ממנו ולעצב אותו כרצונך. לאמץ חתול ולדרוש ממנו להתנהג כמו כלב. כולנו משתנים בתוך קשרים, מושפעים מהאנשים שסביבנו. לרצות שאנשים לידינו יפיקו מעצמם את המירב ויגשימו את שאיפותיהם זה נהדר, לנסות להגשים אידיאלים שלנו דרכם לעומת זאת מכוער בעיניי.
אבל כנראה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. לפני כמה שבועות נתקלתי בידיד שלי, שהכיר לי את חברתו החדשה. מבט אחד בה הבהיר לי שהיא בדיוק מ"הבחורות האלה". אממה? אני מכירה אותו, וזה בדיוק מה שהוא זקוק לו. והוא גם יודע שזה מה שהוא זקוק לו. האקסית המקסימה שלו לא ידעה לדחוף אותו קדימה. הבחורה הזאת ,לעומת זאת, ראתה את הפוטנציאל (ויש פוטנציאל!). כ"כ ברור גם שהיא תעשה הכל כדי להוציא את כל הפוטנציאל הזה החוצה (גם אם זה יכלול לגרור אותו בועט וצורח). הוא נפרד מההיא במידה רבה כי לא ידעה לעשות זאת, והנוכחית (שאני ממש בספק שאני עומדת לחבב) תעשה את זה. ובמקרה הזה זה דווקא מתאים לאללה.
וזה מזכיר לי זוג אחר. הם היו אולי הזוג הכי יפה בשכונה. היא מאוד יפה, הוא מאוד גבוה ומרשים. תמיד הם נראו לי כמו מלך ומלכת הנשף. שני אנשים מצליחים מאוד בעבודות מרשימות עם תארים מרשימים מאוניברסיטאות מרשימות ואם כל זה לא מספיק גם נחמדים מאוד. מהצד התמיד נראה היה שהם מתנהלים בקלילות נהדרת, כאילו החיים באים להם טבעי.
ואז שמעתי שבתחילת דרכם הוא הודיע לה שזה או הוא או הכלב שלה. בעיניי אולטימטום זה דבר מכוער. אתה פוגש אדם והוא מכלול ואיזו זכות יש לך להציב אולטימטום על משהו שידעת מראש שהוא שם? איך אפשר לבקש ממישהו לוותר על משהו שכל כך יקר ללבו? היא לא הסכימה לוותר על הכלב, ובסופו של דבר גם הוא התאהב בהולך על ארבע. ואני פגשתי בהם רק כמה שנים אחרי ולרגע לא שיערתי שהתחיל ביניהם מגומגם וקשה וכמעט נגמר בגלל אוליטמטום אחד מכוער.
ואני לא יודעת מה מוסר ההשכל. האם זה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" הקלישאתי? או אולי לזכור שהחיים לא צפויים ושלמרות שצריך להיזהר מסימני אזהרה גם לא צריך לקחת אותם כסוף פסוק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: