אבל את בחורה סקסית ואת יכולה להשיג כל
גבר שתרצי" (בחור אקראי לבחורה אקראית במידה זהה, רחוב הומה, מרכז ת"א).
זה כל מה שהספקתי לשמוע וזה הספיק לי. זה והפנים שלה. היא הייתה בחורה לא קטנה.
גבוהה, לא שמנה אבל רחוקה מלהיות קוקטית. לבושה מוחצן, עם עקבים גבוהים והילוך
מענטז. והמשפט הזה וההבעה שלה סיפרו את כל הסיפור.
לא הייתי צריכה לראות את תחילת הצעידה
שלהם. לא הייתי זקוקה לפרטים המדויקים על הבחור האחרון, האכזבה האחרונה או ההדממה
הרומנטית. זה לא היה משנה אם הייתי רואה איך היא מנסה לא לתת לפנים שלה להתעוות
בבכי כי אני יודעת. טולסטוי כתב בשעתו ש"כל המשפחות המאושרות דומות זו
לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה" ולי נראה
לפעמים שכל הרווקות שונות באושרן ודומות באומללותן.
זה לא רע להיות לא נשואה ובלי חבר.
החיים מציעים מספיק הנאות ושמחות קטנות כגדולות. אני גם יודעת שצריך לחבק את הלבד
הזה, ליהנות מהצדדים החיוביים שלו, ללכת לישון עם מסכות מלפפונים והתחתונים הנוחים
עם כי הלא מחמיאים. כל זה כמובן, אחרי שחיסלת חבילת קרקרים ברוטב שום שמנת.
החברות הטובות מפרגנות ותומכות, הכלבה
והחתולה מעניקות לי אושר כמעט אינסופי, יש לי את השקט לכתוב, לקרוא ולחשוב. ישנם
תחומי העניין שלי, השאיפות, התקוות. קראתי מספיק מאמרים פמיניסטיים וכתבות בלאישה
כדיי לדעת שאני לא זקוקה לבחור בחיי כדיי להיות שלמה. אני יכולה לפלרטט עם מי שאני
רוצה, לשכב עם מי שאני רוצה ולדעת שהמחר תמיד יכול להפתיע.
אני גם יודעת שחבר לא בהכרח אומר אושר.
אני יודעת כמה עצב, תסכול ודמעות יכולים להתקיים בתוך מערכת יחסים. אני יודעת איך
זה לנהל מערכת יחסים עם נוכח-נפקד. אני יודעת כמה רע לתפארת (1) כל זה יכול להיות
בתקופות הגרועות.
ובכל זאת אני, מצב הרוח שלי והאגו שלי
תלויים במידה מביכה בתשומת הלב הגברית. אני שונאת את זה, אבל זהו גבירותי ורבותי
המצב ב-18 השנים האחרונות ולהכחיש אותו בטח לא יעזור. אז הנה פעם שנייה עבור
הפרוטוקול: האגו שלי ומצב הרוח שלי מושפעים בצורה לא סבירה בעליל מהתחושה האם אני מרגישה
מחוזרת(2), רצויה, נחשקת ואטרקטיבית. כל אידיוט שמתחיל איתי יכול להעלות לי את מפלס
חדוות החיים וזה כמובן בתנאי שהוא לא מתחיל עם כל הבחורות בחדר אחת אחרי השנייה. מצד
שני, ערב שבו מתחילים רק עם החברה שלי יכול לחרב לי את כל השבוע.
זה היה בולט עד כדי גיחוך בשני
הפרומואים האחרונים למערכות יחסים שהיו לי. פרומואים שלא הובילו למערכת יחסים (חוץ
מביני לבין הטישו, כמובן). הייתי מצחיקה ושנונה יותר, חברותית יותר, הביטחון העצמי
שלי זינק מעלה. כמובן שגם התחילו איתי יותר. ובכלל הרגשתי כמו בחורה מוזרה שחיה את
חייה בסגנון עדות "חייך- הכל לטובה".
כשהתברר שמדובר למעשה במשהו שקרוב יותר
לפילוט התהפכתי. הבחורה החייכנית הפכה למישהי שבקושי מסוגלת להסתכל לעוברים
ולשווים בעיניים. ממישהי שיוזמת שיחות הפכתי למסננת סדרתית של חברים בטלפון.
הביטחון העצמי התגלגל לצדי לאטו, הולך לאיבוד מתחת פלאיירים זנוחים. גם אני הלכתי
ברחוב ההומה הזה, ובאחרים, הומים לא פחות. מנסה להשתלט על שרירי הפנים, להיאבק
בתחושת הכאב, בייאוש, בפגיעה בערך העצמי. תוהה למה זה מצליח לפגוע בנו כ"כ
חזק, לערער את האיזון העדין כמו מתקן בלונה פארק שיצא מכלל שליטה. מחפשת ניחומים
אצל חברה אומללה זו או אחרת שכל האהבה והדאגה שלה לא יכלו לעמעם את הכאב.
ועדיין אין לי מושג למה תחושת חוסר
ההצלחה בתחום הרומנטי (מה שפעם היה ידוע כתחום השלוש נקודות) מצליחה לערער משהו כל
כך ראשוני ובסיסי. לפגוע כל כך עמוק בתחושת הערך העצמי. לצמצם את כל ההצלחות,
ההישגים והשמחות לפנים רועדות על סף בכי. להפוך מהבחורה שיודעת לפתוח סתימות, לתקן
תריסים, זו שזוכה פעם אחר פעם בעובדת מצטיינת לגוש קטן של רחמים עצמיים.
בחורה אקראית, אני מקווה שהעיניים שלי
לא פצעו אותך. הסתכלתי עליך כדיי לראות את הכאב השקוף שלי. כדיי להיזכר שהאומללות
הזאת היא לא רק שלי. כדיי להבין לרגע איך נראה סנטרי הרועד, כיצד נראות עיניי
האדומות. הסתכלתי עלייך כי אני יודעת ולא הייתי צריכה לשמוע יותר ממשפט אחד ולראות
את פנייך כדיי לדעת.
(1) ותודה לאלכסנדר פן.
(2) איכס. איזו מילה מגעילה זו מחוזרת,
אבל זה מה יש, לא הצלחתי למצוא טובה ממנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
