just DON'T do it

כל החיים הייתי רזה. מטאבוליזם מופלא שכזה שאפשר לי לבלוס כמויות פסטה ברוטב שמנת ועוגות שוקולד חמות ולשמור על משקל של עלה נידף. ברור לי שרובכם ממש לא מחבבים אותי אחרי ההקדמה הזאת אבל בבקשה חכו עוד רגע אני לא כותבת את כל זה כדי להשוויץ או לזרות מלח על הקילוגרמים.

נתחיל מזה שאני לרגע לא אשקר ואומר שהייתי מוותרת על הרזון, ובשנים האחרונות שבהן המטבוליזם שלי הפך מתופעת טבע לסתם "לא רע" אני מתגעגעת. עד לפני שנים לא רבות הייתי מהבחורות האלו שמוכרות בחנויות בגדים מסתכלות עליהן בקינאה בעודן מייבבות "איזה רזה את, איזה כיף לך".

מצד שני, הרזון הלא מתאמץ הזה ייצר גם לא מעט אנטגוניזם. לאנשים קשה לראות הצלחה ללא מאמץ ורזון נתפס בימינו כסוג של הצלחה. קרה לי לא פעם ולא פעמיים שהרזון גרם לבחורות להתנהג כלפי באופן הנע בין חוסר חיבה לסלידה קיצונית. נוצר מצב מצחיק שכל חברותיי היו בחורות רזות. הרגשתי צורך להתנצל על המשקל שלי, הרגשתי שהוא כמעט ובא על חשבון מישהי.

הרזון לא הצליח להפוך אותי למאושרת. אמנם היה כיף גדול לקנות בגדים זערוריים במחירים זערוריים לא פחות כי אלו המידות שנותרות על המדף בסוף עונה. אבל האמונה שלהיות רזה יותר/ עם ציצים גדולים יותר/ עם מערכת קולנוע ביתית משוכללת יותר/ עם בריכה פרטית/ עם נעליי מעצבים ב-5000 דולר היא פשוט שגויה. אנחנו מבלים חצי חיים במרדף אחרי דברים שאנחנו מאמינים שיהפכו אותנו מאושרים אבל לא מצליחים לגעת באושר. אני חושבת שהבעיה מתחילה ברגע שאנחנו לא סתם רוצים במשהו אלא מאמינים שהוא יוביל אותנו אל האושר.

בעיניי הידע להיות מאושר הוא סוג של כישרון, מתת. אחד המחקרים המפורסמים בפסיכולוגיה הצליח להוכיח (עד כמה שמחקרים במדעי החברה יכולים להוכיח משהו) שלכל אדם יש את "מידת האושר" שלו. וגם לאחר אירועי חיים קיצוניים כמו זכייה בלוטו או נכות הנטייה של האדם היא לחזור ל"מידת האושר" ההתחלתית שלו. כמובן שעם השנים נעשו מחקרים עוקבים שחלקו במסקנותיהם על מסקנות המחקר הזה. אבל מהסתכלות על הסובבים אותי אני חוששת שאני מסכימה במידה רבה עם המחקר הראשון.

חלק מחבריי כמעט תמיד מאושרים, ההסתכלות שלהם על החיים היא אופטימית והם חיים בתחושה שמשהו טוב עומד לקרות. חברים אחרים שלי,  חלקם נחשבים ל"מוצלחים", יפים ורזים יותר, לא באמת יודעים להיות מאושרים. הם נוטים להקטין כל הישג שיגיעו אליו ולהעצים כל כישלון. אני אתן לכם לנחש לאיזו קבוצה אני שייכת.

אני שמחה להיות רזה אבל להיות רזה לא הופך אותי לשמחה. לפעמים אפילו קצת להיפך, אני מרגישה שלהיות רזה שולל ממני את הזכות להתלונן, הרי אני רזה, איזה כיף לי. הרזון הפך למטרה בפני עצמה, לתו איכות, לתו תקן, לאישור מוסרי אפילו. יש לי כמה חברות מלאות ממני באופן משמעותי שמתחילים איתן הרבה יותר מאיתי. חלקן יוצאות ליותר דייטים ממני ומצליחות ליצור מערכות יחסים משמעותיות יותר (לא שזה קשה בימים טרופים אלו).

ועדיין אני רואה אותן נאבקות עם דיאטות משונות יותר ופחות, חיות עם התחושה שפחות כך וכך קילוגרמים הן ירגישו טוב יותר עם עצמן והחיים יחייכו אליהן. ואני מנסה ומנסה לומר להן שהרזון לא יבטיח להן את האושר. ובה בעת, גם אני שיודעת שכשהייתי רזה יותר לא היה לי טוב יותר מוצאת את עצמי שבויה באובססיית המשקל. נבהלת מזה שהג'ינס נהיים צמודים יותר או שמחה לגלות שהחצאית ההיא שוב עולה עליי. אבל חוץ מהשמחה והעצב הרגעיים הללו אני לא באמת רואה את ההשפעה על חיי.

להשיג את האוטו החדש, לרדת במשקל או לקבל תעודת הצטיינות זה הרבה יותר קל מלדעת איך להיות מאושרים. ולא שאני מזלזלת בכל אחד מההישגים הללו. אבל כמו שאנשים נועצים בי עיניים מקנאות על המשקל שלי אני נועצת עיניים מקנאות באנשים שיודעים להיות מאושרים ומנסה לשאוב מהם את הסוד שלהם. הייתי מוכנה לשקול (קצת) יותר עבור היכולת להיות מאושרת יותר.

ולא, אני ממש לא רוחניקית. אני לא חושבת שהאושר הוא רק מבפנים ובן אדם גוסס מאיידס ומרעב באפריקה יכול להיות מאושר עד אין קץ כי הכל מבפנים. אני כן חושבת שיש אנשים שהמערך הרגשי/ גנטי/ חברתי/ וואט סו אוור שלהם מסוגל יותר לאושר.