just DON'T do it

מאז אתמול אני זוממת על האייקון הקטן של הסמיילי. אחרי שני פוסטים שבעקבותיהם החרבתי לכמה קוראים את סוף השבוע ואחדים מהם אף הובהלו לבית החולים רציתי לכתוב פוסט קטן, נחמד ומחוייך. איזו אנקדוטה נחמדה מחיי היום-יום והנה עכשיו זה בא מהמקום הכי לא צפוי שיש.

הצלחתי להכין פתיתים!! כן, כן, אני יודעת שאתם משפשפים עיניים ובודקים שאכן קראתם נכון וכתוב כאן פתיתים ולא איזה שם של מאכל אקזוטי מהמזרח הרחוק. אני מבשלת בד"כ אוכל שאני מכנה "אוכל של בתי קפה". אוכל קצת מתאמץ עם מרכיבים מגניבים כמו חלב קוקוס, פסטו, גבינת עיזים וצנוברים: פסטות במגוון רטבים, מרקים משילובים מפתיעים, סלטים מושקעים וכו'. ולפעמים בא דווקא אוכל בטעם של בית, לא מתוחכם, לא מתחכם, לא חוויה קולינרית אלא אוכל שכיף להריח כשעולים בחדר המדרגות. משהו פשוט שלא יבלבל את הנפש המבולבלת גם ככה. ודווקא באוכל כזה אני גרועה. זה בכלל מקרה ספציפי של תופעה רחבה יותר אצלי- טמטמת נקודתית.

הטמטמת הנקודתיית מתבטאת בכך שלפעמים דווקא הדברים הפשוטים והקלים, הלכאורה טריוויאליים לא מסתדרים לי. לוקח לי דקה להיזכר מה זה אופקי ומה זה אנכי, או מה זה חלמון ומה זה חלבון, למשל. אני נהדרת בלתפקד על תקן פסיכולוגית של אנשים אבל איומה בפגישות שלום-שלום. אני מכינה אחלה לזניות אבל מפשלת עם פירה, תפוחי אדמה אפויים ופתיתים.

ניסיתי כמה פעמים להכין פתיתים וככל הנראה הטעות שלי הייתה שהתייחסתי אליהם כמו לפסטה. טיגנתי בצל, הכנתי רוטב מושקע מעגבניות טריות, עשבי תיבול טריים, תבלינים ופרמזן. והתוצאה יצאה כמו      בִּצָּה אדמדמה עם מרקם רך וגועלי למדיי. הפתיתים סירבו לספוח את הטעם של הרוטב (תגובתם: למה מה אנחנו נראים לך? ניוקי?) ועם מרקם אל-דאנטה משונה. בקיצור- עוגמת נפש.

והיום כשחיטטתי במקרר ובארונות גיליתי שחסר רכיב לכל המאכלים שאני רגילה להכין. ובחיפושיי הנואשים גיליתי חבילת פתיתים מבוישת בארון והחלטתי לתת לה צ'אנס. טיגנתי בצל הוספתי שום. קצת פפריקה, צ'ילי, סוכר ומלח ופתיתים כמובן. הוספתי מנה גדושה של סקפטיות ומוכנות להישאר רעבה ובלתי מסופקת. ואז התרחש הבלתי יאומן- יצאו פתיתים כאלה עם טעם פשוט וכיפי. ולא פחות כיפי היה ניתוץ הקונספציה שחייתי בה שנים ארוכות- אפשר להכין פתיתים גם בלי אבקת מרק.