לוליטה סיפורים בהמשכים

                                                                                 3

בן קם מין הספה בסלון ביתו וניגש אל הדלת. הוא פתח אותה ומולו עמדה יוהנה, לבושה שמלה שחורה וקצרצרה, שיערה החלק והבלונדיני מפוזר על כתפיה והיא נועלת נעלי עקב שחורות וגבוהות. פניה הבהירות אופרו איפור עדין. סומק ורדרד שהתאים לפני הבובה שלה, צללית בהירה ועיפרון שחור שהדגיש את עיניה הכחולות והקטנות. עצמות לחיה של יוהנה היו בולטות ואפה סולד. גופה היה רזה, ישבנה מוצק ורגליה חטובות. מקצועה היה דוגמנית אך היא לא הייתה בורה כשאר הדוגמניות הבלונדיניות.

עם השפה הוא לא התקשה כלל, שכן היה דובר גרמנית. לפני חמישה חודשים עזב את דיאנה כדי ללמוד ריקוד בגרמניה. הבטיח לה שתוך שנה הוא חוזר אליה, אבל כעת יוהנה נכנסה לחייו והיא שיגעה את כל חושיו.

"היי!" קראה יוהנה וקפצה עליו. הוא חיבקה וטרק אחריה את הדלת. הוא גרר אותה לחדר השינה והשכיב אותה על המיטה.

"היי." אמר לה בתגובה. כל שעניין אותו כעת היה יוהנה בעירום, תחת גופו שלו.

"למה אתה כל כך לחוץ?" שאלה אותו וגיחכה. הוא לא ענה לה אלא פשט ממנה את שמלתה והשאיר אותה בחזייה ותחתונים.

הוא נשק לגופה בתאווה ואמר, "אני רוצה אותך." הוא פשוט את חולצתו מעליו וכרך את רגליה של יוהנה סביבו.

כל שרצה היה לראות את גופה העירום, את שדיה המלאים.

הטלפון הנייד שלו צלצל והוא נאנח וזנח את יוהנה. "אל תענה!" אמרה ומשכה אותו אליה.

אילו לא הייתה מושכת אותו חזרה אליה אולי היה בן רואה את השיחה החשובה מעידן שניסה להודיע לו שדיאנה יודעת הכל. ושעל זה לעולם לא תסלח לו.

                                                                                *

עידן ניתק את הטלפון הנייד ועל פניו הבעת ייאוש. "מי זה?" שאלה אותו דיאנה.

"לא משנה..." אמר לה.

היא משכה בכתפיה ויצאה מהבית אל עבר תחנת האוטובוס. לראשונה מזה הרבה זמן התאפרה, בכדי שלא יוכל איש לראות את עיניה הנפוחות. דיאנה לא עצמה עין כל הלילה. רק חשבה על בן, על יוהנה, עליה, על עומרי.

מה הוא מצא בה שלא היה בי? שאלה את עצמה דיאנה. הכל. השיבה לעצמה. הרי מבחינתה היא לא הייתה היפה בבנות, ולא כזו מיוחדת. בוודאי שלא מושכת. ואולי, אולי הוא לא באמת אוהב את יוהנה. אולי כמו שעידן אמר לה, הוא רק שכח את דיאנה, שכח את מראה,  שכח את אופייה ועליה רק להזכיר לו אותו. אבל היא חשבה שלא תילחם. היא אוהבת אותו, היא מאוהבת בו, היא מעריצה אותו, אבל לא תלחם. למה להילחם במלחמה שהפסדת בה כבר ממזמן?

היא תשתקם. היא תשכח אותו ותהיה לה אהבה אחרת. אולי אפילו הרבה יותר גדולה. לא אולי, היא תהיה הרבה יותר גדולה. ואולי זה יהיה עומרי... הבחור החדש. לא! עליה להפסיק לחשוב עליו. בין כל רגשי הנחיתות והעצב שתקפו אותה, היא לא יכלה שלא לשים לב למחשבותיה על עומרי ולא יכלה שלא להיזכר בחלום שלה עליו ממש אחרי שגילתה על בגידתו של בן. האם היה קשר בין תחושת הבגידה לבין החלום?

האוטובוס הגיע והיא עלתה עליו, משלמת לנהג ומחפשת בעיניה את עומרי. הוא לא היה באוטובוס. מאוכזבת התיישבה באחד המושבים וצפתה ביורדים ועולים לאוטובוס.

היא ירדה בתחנת האוניברסיטה והתקדמה מהר אל עבר כיתת הריקוד, שכן שמה לב כי איחרה. סבטלנה לא אוהבת איחורים או מאחרים, אבל תמיד הייתה לה פינה חמה בלב בשביל דיאנה.

דיאנה מיהרה אל חדר ההלבשה ובמהירות החליפה את הג'ינס הפשוט שלבשה לגרביונים לבנים ואת גופיית הספגטי החליפה לבגד גוף שחור. היא פתחה את דלת הסטודיו ומבטי כל הכיתה הופנו אליה.

"סליחה על האיחור..." התנשפה והתקדמה אל עבר קבוצת הרקדנים.

"לא נורא!" קראה סבטלנה ואמרה, "רציתי להסביר לכם קצת על התחרות! טוב שהגעת... תתיישבו."

הם התיישבו על הרצפה ואיכשהו מצאה עצמה דיאנה יושבת ישיבה מזרחית בן שירי -  אחת הסטודנטיות – לבין עומרי. "היי." אמר לה.

היא חייכה חיוך קטן והשיבה, "היי."

"יותר טוב?" שאל אותה והביט בגופה משום מה.

"כן, תודה על אתמול." אמרה לו.

"שטויות." אמר והניח ידו על ברכה. רעד עבר בדיאנה והיא חשה עצמה מסמיקה. עומרי הבחין בכך ככל הנראה כי מיהר

למשוך בחזרה  את ידו. היא הביטה בסבטלנה וחיכתה שתפתח בדבריה. דיאנה הבחינה כי עומרי מביט בה והיא הסבה מבטה אליו, מבחינה בעיניו הכחולות ומשפילה את מבטה.

"טוב," פתחה סבטלנה, "אני רוצה להסביר לכם מעט על התחרות." שבה ואמרה.

"רק שנה ב' מתחרים?" שאל מישהו.

"זו תחרות ארצית?"

"מתי היא מתקיימת?"

"אני יכולה להחליף בן זוג?" שאלה מישהי שכנראה רעה במיוחד, כך חשבה דיאנה.

סבטלנה הרימה ידיה כמותקפת תרתי משמע. "חכו רגע! תנו לי לדבר. התחרות תתקיים בתחילת נובמבר, מה שאומר עוד חודש בערך. אני יודעת שזהו מעט זמן אבל אתם מסוגלים לזה. התחרות היא לכל הרקדנים מכל העולם ולכן גם שנה א', גם אתם וגם שנה ג' יכולים להשתתף. ישראל בחרה לייצג עצמה בעזרת שני זוגות מהאוניברסיטה שלנו ואתם עומדים להתחרות. אני מאמינה בכם ויודעת שאתם יכולים להגיע להישגים גדולים ולאופקים רחוקים.

"לא ניתן להחליף זוגות אחרי שכבר נקבעו," הוסיפה והביטה בדנה – זו ששאלה האם תוכל להחליף בן זוג, "ואני מקווה שתפיקו את המקסימום מהנתונים שלכם והידע שלכם. התחרות היא עולמית ומספר מדינות מארחות אותה. כלומר," הסבירה עצמה, "בכל שלב תהיה זו מדינה אחרת שתארח את התחרות. המדינה הראשונה שתארח שלושים מדינות תהיה בולגריה, זאת כבר אוכל לומר לכם. את רשימת המדינות הבאות אינני יודעת. אך גם ישראל תארח בשלב מסוים את הרקדנים. חוץ מתחרות ריקודים מקווים מארגני התחרות ליצור שיתוף ואחווה עולמית ולאחד את שלושים המדינות מעט. ליצור יחסים בין לאומיים."

דיאנה חייכה באושר. אם תצליח להיות בין שני הזוגות תוכל לטייל בעשרים ותשע מדינות יחד עם עומרי.

"אני לא יכול לחכות עד שאהיה איתך בחוץ לארץ." לחש באוזנה עומרי כשכולם קמו ממקומם.

היא הביטה בו בהלם וחיכתה להסבר שלא הגיע. השיעור החל והם התפלגו לזוגות. הייתה זו הזדמנות ראשונה לעבוד עם עומרי כצוות וליבה פרפר. "אז איזה מין ריקוד את רוצה שזה יהיה?" שאל אותה עומרי.

"אה?" היא הביטה בו בבלבול, עדיין חושבת על ההערה האחרונה שלו.

"היפ – הופ, ג'אז, מודרני, בלט, סלסה? באיזה סגנון את רוצה שנבחן?" שאל אותה.

"הו! אני מניחה שנתחיל ונראה לאן זה מתקדם." ענתה לו.

הוא משך בכתפיו ואמר, "אם כך, בואי נפגש היום אצלי בבית ונעבוד על זה?" שאל אותה.

דיאנה הנהנה והם התחילו מתיחות. לאחר מכן עומרי הציע שיעשו ריקוד – סיפור. הוא מתחנן שתהיה איתו והיא לא מוכנה לקשר איתו. דיאנה הסכימה להצעתו והם התחילו לתכנן בראשם את התנועות והכוריאוגרפיה. סוף השיעור הגיע ודיאנה מיהרה להחליף בגדים. היה זה השיעור היחידי שלה באותו היום ולכן החליפה חזרה לגופיית הספגטי ולג'ינס ומיהרה חזרה הביתה.

                                                                                         *

דיאנה נכנסה הביתה והתרסקה על הספה, זורקת את התיק לכיוון לא מוגדר. עידן יצא בדיוק מחדרו, לבוש לעוד יום עבודה.

"היי, דיאן." זרק לעברה.

הייתה כל כך עייפה מחוסר שינה בלילה שנהמה לעברו תשובה לא מובנת והוא נעצר והתקרב אל הספה שבה שכבתי.

"את בטוחה שאת בסדר, די?" שאל אותה וסרק אותה בעיניים מודאגות.

"לא ישנתי כל כך בלילה." הודתה.

"את רוצה לדבר על זה?" שאל והרים את ראשה של דיאנה, מתיישב מתחתיו.

דיאנה עצמה עיניה, "אין על מה לדבר." ענתה בתשובה.

הוא נאנח. "תקשיבי, אני יודע שקשה לך. אבל באמת, מכל הלב, תמשיכי הלאה. יוהנה היא רק עוד רומן חולף, כשהוא יחזור עוד חמישה חודשים לארץ הוא יחזור על ארבע."

דיאנה לא פקחה עיניה, הייתה תשושה מדי. עידן הסיק כי נרדמה ולכן לא המשיך לדבר. הוא קם מתחתיה בזהירות ופנה ללכת מהבית. היא פקחה את עיניה ואמרה חלושות, "עידני," הוא הסתובב והביט בה, "תודה." עידן חייך ויצא מהבית.

דיאנה קמה מהספה והלכה בתשישות אל המטבח. היא התחילה לבשל ספגטי שלקח לה להכין עשר דקות, מפני שהרוטב כבר היה מוכן.

היא התיישבה לצד השולחן והתחילה לאכול. היא אינה הצליחה לבלוע. כל ביס שלה נתקע בגרונה ולא יכול לרדת. היא ניסתה לבלוע אבל כל התיאבון נמוג. את צלחת הספגטי פשוט זרקה דיאנה לפח. הטלפון הנייד שלה צלצל והיא מיהרה אל השולחן בסלון – היכן שהשאירה אתו. על הצג הופיע מספר לא מוכר ודיאנה לא מיהרה לענות. מה עם זה בן שמתקשר אליי מחו"ל? חשבה.

בכל זאת ענתה לטלפון והוקל לה אך גם העביר בה רטט כששמעה את קולו של עומרי אומר את שמה.

"עומרי?" שאלה דיאנה בחזרה, מוודה שזה אכן הוא.

"כן, אני רואה שאת מזהה." אמר לה והיא יכלה לשמוע אותו מחייך.

"איך יש לך את הטלפון שלי?" התעניינה דיאנה.

"ברחת כל כך מהר, שפשוט שאלתי את החברה שלך – ליאן." ענה לי.

"הו, כן." אמרה. "אז מה רצית?"

"מה רציתי? אה, כן!" שכח מה רצה, "מתי את רוצה להיפגש אצלי?"

"אמ, עומרי? אני ממש מצטערת אבל אני ממש עייפה ולא יכולה לפקוח את העיניים. אני לא חושבת שיש טעם שניפגש אם אני אירדם באמצע ההנפה." אמרה לו וכיווצה את גבותיה.

"אה, בטח. זה בסדר..." אמר והאכזבה נשמעה בקולו בבירור.

"טוב אז..."

"כן, אז..."

"ביי." אמרה.

"ביי." אמר.

                                                                                        *

דיאנה התעוררה למחרת בבוקר ומיהרה ללבוש חצאית ג'ינס קצרה וגופייה פשוטה ושחורה. היא נעלה כפכפי אצבע ואספה את שיערה וכך יצאה במהירות אל עבר האוניברסיטה.

כשעלתה על האוטובוס, הבחינה דיאנה בעומרי יושב בשלהי האוטובוס הריק למחצה ומביט בה. היא צעדה לקראתו מעט בבושה ונעצרה רחוק מעט ממושבו והתיישבה במושב אחר פנוי. יכלה להרגיש את מבטו אך לא היה לה האומץ להסתובב. מדוע, לא ידעה. היא הסבה מבטה אל החלון המלוכלך והביטה בהולכי הרגל, במכוניות, באנשים אשר ממהרים לעבודתם ולא הבינה. דיאנה לא הבינה מדוע הם חיים כמו בגלגל מסתובב ולא חווים שינויים. אך בהם לפחות לא בוגדים, חשבה, מוטב חיים שגרתיים למדי מאשר שברון לב.

לפתע הרגישה שמישהו התיישב לידה. היא הסבה מבטה לראות האיש ומצאה לידה את עומרי, מחייך חיוך של בוקר.

"בוקר טוב." אמר בשמחה ניכרת.

"בוקר..." ענתה לו לאט. היא חשה כה עייפה ותשושה.

"מה, הוא לא טוב?" שאל אותה ברצינות אך נשאר עם החיוך המתוק על שפתיו.

"לא כל כך... אתה יודע-"

הוא נאנח, "מה יהיה? תתגברי עליו. הוא בטח לא שווה את הבכי שלך."

"אם לא הוא, מי כן יהיה שווה את הבכי שלי?"

"מישהו שלא יגרום לך לבכות." ענה לה והביט בה. הפעם ללא חיוך. הפעם מבטו היה חודר ועמוק. לפתע הרגישה כי הוא רואה מה מתרחש בתוכה דרך עיניה, לכן הסבה את מבטה.

"לא קיים מישהו כזה." אמרה והחזירה מבטה אליו.

"תתפלאי..." ענה לה והתקרב מעט אליה. פניו היו כה קרובים לשלה עד כי דיאנה חשה בהבל פיו המתדפק על פניה.

נשימותיה נעשו כבדות. אך פתאום נהג האוטובוס בלם בפתאומיות והם התנתקו זה מזה.

דיאנה חשה נבוכה מהסיטואציה ולכן הוציאה את הטלפון הנייד שלה מתיקה וחייגה במהירות אל ליאן. עומרי הביט במעשיה במבט מזוגג. היא הייתה סמוקה אך מבטו קפוא.

"איפה את?" שאלה דיאנה.

"בדרך לאוניברסיטה." ענתה ליאן.

"ניפגש בתחנה..." אמר דיאנה כבדרך אגב, הדבר היה ברור שכן עשו זאת כמעט כל בוקר.

"אמ... אני עם אייל." לחשה ליאן בנימה מתנצלת.

"ו..?"

"אני אפגוש אותך כבר באוניברסיטה." ענתה ליאן וניתקה. דיאנה חשה זועמת על שנטשה אותה כעת.

עומרי נראה נינוח שנית והתרווח במקומו בהנאה. דיאנה הביטה בו וחקרה את פניו. ריח חריף של דלק אפף את הסביבה והיא הבחינה כי עברו ליד תחנת הדלק. אם כך, תוך דקות ספורות יהיו באוניברסיטה – זה טוב.

האוטובוס כמעט והגיע לתחנת האוניברסיטה לאומנויות ועומרי קם, אחריו דיאנה. דיאנה הלכה אל עבר הדלתות שעמדו להיפתח כשלפתע חשה חולשה תוקפת אותה וראתה איך הכל סביבה מתחיל להתערפל. נראה כי עומרי הבחין שמשהו לא בסדר כי הוא הביט בה בדאגה. "הכל בסדר? את חיוורת מאוד." דיאנה כבר לא הצליחה לראות דבר, הכל היה כה מעורפל. היא מיששה את מצחה בעזרת ידה וחשה בהכרתה ההולכת ונאבדת.

"עומרי..." הצליחה לומר בקושי רב.

עומרי אחז בזרועה והצמידה אליו, "את בסדר?" שאל שנית.

הנהג עצר את האוטובוס בתחנה ועומרי נהדף לאחור מעט, דיאנה איתו. גופה התחכך בגופו והיא הסמיקה מעט. דלתות האוטובוס נפתחו.

"בואי..." אמר ותמך בה בעת הירידה מהאוטובוס.

הם ירדו מהאוטובוס ודיאנה הרגישה כי הכרתה חוזרת אליה. כעת יכלה לעמוד יציבה והסחרחורת עזבה אותה.

"יותר טוב?" שאל עומרי כשהבחין במצבה המשתפר.

"כן." אמרה וחייכה. הוא חייך בחזרה ותמך בה עד האוניברסיטה.

בשערי האוניברסיטה חיכתה לה ליאן. כשראתה אותה מדדה ועומרי תומך בה, רצה לעברם ושאלה, "מה קרה?"

"לא הרגשתי טוב." אמרה דיאנה וחייכה כדי להראות שהכל בסדר.

"בלשון המעטה. היא כמעט התעלפה לי בידיים." אמר עומרי והביט בה, סוקר פניה כדי לראות אם היא בסדר.

"זה ממש כלום." אמרה דיאנה ונכנסה לאוניברסיטה ללא תמיכתו של עומרי.

הם נכנסו שלושתם אל הסטודיו לריקוד, שם כבר היו כל שאר התלמידים. כל זוג פנה לפינה אחרת בסטודיו הענק וכולם החלו להתאמן על הכוריאוגרפיות שהכינו. עומרי ניגש אל דיאנה והביט בה חסר אונים. בגללה לא הכינו אתמול אפילו התחלה של ריקוד, וגם ביום קודם לכן. לפתע תחושת אשמה הציפה את דיאנה והיא התהלכה מצד לצד על רצפת הפרקט הבהירה כשלפתע עלה במוחה רעיון.

"בוא." צוותה על עומרי.

הוא הביט בה בשאלה והיא תפסה בידו ומשכה אותו איתה אל עבר סבטלנה. סבטלנה הביטה בשניים המתקרבים אליה בזעף. "מדוע אתם לא מתאמנים?" שאלה אותם והביטה בדיאנה במבט כועס במקצת.

"מפני שחשבנו," החלה דיאנה לומר אך עומרי שלח בה מבט והיא מיהרה לתקן, "אני חשבתי, שאולי תוכלי לתת לנו את המפתח לסטודיו הקטן." אמרה דיאנה והביטה בסבטלנה במבט מתחנן.

סבטלנה הרימה גבתה, "מדוע אתם זקוקים לו?" אמרה עם מעט מבטא.

"טוב, אין פה כל כך מקום." ענתה דיאנה בפשטות.

קצהו של חיוך עלה על שפתיה של סבטלנה והיא סימנה להם ללכת אחריה. היא הובילה אותם אל מחוץ לסטודיו, אל דלת יותר קטנה שעומרי לא הבחין בה בכלל מאז הגיעו לכאן.

היא שלפה מכיסה צרור גדול של מפתחות וחיפשה את המפתח המתאים. שלל מפתחות בכל מיני צבעים היו. היה מפתח מעוקל במקצת שצבע הפלסטיק הוא צהוב, היו מפתחות אדומים, שחורים, כחולים, סגולים ואף ורודים.

"למה כל המפתחות האלו?" שאל עומרי בזמן שסבטלנה חיפשה את המפתח המתאים.

"יש לי מן תחביב כזה להחזיק המון מפתחות משנות צעירותי..." ענתה סבטלנה והרימה בגאוות ניצחון את המפתח לחדר. היא שלפה אותו בקושי רב מאוד מהצרור והושיטה אותו לדיאנה שלקחה אותו בשמחה, "תשמרי עליו, ותחזירי לי אותו אחרי השיעור." אמרה סבטלנה.

"בוודאי!" צהלה דיאנה והכניסה את המפתח למנעול. היא פתחה את הדלת וסבטלנה הסתלקה משם בחזרה אל הסטודיו הגדול. דיאנה ועומרי נכנסו לסטודיו הקטן ביותר באוניברסיטה. מראה הייתה מותקנת לקיר סביב כל החדר ודיאנה ראתה עצמה ואת עומרי משתקפים מכל קיר, מעקה היה מותקן למראות ועל מדף קטן שעצר את רצף המראות היו רמקולים ומערכת סטריאו קטנה. ספסל ארוך הוצמד לאחד הקירות ודיאנה מיהרה אליו והניחה עליו את התיק.

"איך?" שאל אותה עומרי.

דיאנה הניחה שהתכוון לסיבה לה הסכימה סבטלנה לתת להם את הסטודיו הזה ולהגדיל את סיכוייהם על שאר המתמודדים מהאוניברסיטה. היא משכה בכתפיה וניגשה אל חדר קטנטן שהיה צמוד לסטודיו וכל שהפריד ביניהם היה וילון אדום וארוך. היא נכנסה לחדר וסגרה אחריה הוילון. היא החליפה בגדיה לבגד הגוף השחור שלה ונעלה את נעלי הריקוד. היא פתחה את הוילון ומצאה את עומרי עומד צמוד אליו, מביט בה וסוקר את גופה. דיאנה הסמיקה.

היא פינתה לו את הדרך והשפילה מבטה והוא נכנס אל החדר מבלי לטרוח לסגור אחריו את הוילון. דיאנה הפנתה גבה אליו בבושה ואז נזכרה כי החדר מוקף מראות ולכן הסתובבה חזרה וגילתה את עומרי ללא חולצה שהוא קרוב אליה.

היא נעצה מבטה בחזהו ולא הרימה מבטה אל פניו. היא התרוממה על קצות אצבעותיה וסגרה את הוילון.

כך שוטטה בחדר בציפייה לעומרי ובלחץ מועט. מחשבותיה על בן נשכחו לגמרי בהיותה עם עומרי ולה משום מה, לא היה אכפת. היא החליטה להתגבר ולא להראות שכואב לה – והיא תעשה זאת בגבורה.

הוילון נפתח ועומרי יצא מין החדרון לעבר דיאנה. הוא היה לבוש מכנס טריקו שחור, ללא חולצה וחזהו החשוף והחלק כמעה היה חשוף לעיניה שנית. היא חשה עצמה מסמיקה ומאדימה והשפילה מבטה שנית לרצפה. כשהרימה מבטה לאחר מכן, פגשה בעיניו המביטות בעיניה וחשה מוזר.

המוסיקה נבחרה, הסיפור כבר היה ידוע. כעת נותרו התנועות. עומרי ניגש לדיאנה והניח ידיו על מותניה. רעד עבר בדיאנה והיא הצטמררה למגעו. לפתע צינה קרה עטפה אותה והיא חשה חשופה ולא מוגנת, כאילו כל חומותיה נפלו בפניו בשנייה אחת. היא הביטה בו וסקרה כל תו בפניו. החל מזיפיו ועד גבותיו. היא נרתעה מעט אחורה וגבה נקמר.

היא הניחה ידיה בעדינות על כתפיו ועומרי נראה שוקע בנקודה כלשהי בפניה של דיאנה. הוא התקרב אליה עוד ועוד אך לפתע מחשבותיו ניעורו ודעתו הצטללה, כאילו קם מחלום בו שרה. הוא סובב את דיאנה והצמיד גופה אל גופו. היא חשה את חזהו מכה בעורפה וקריאת הפתעה קטנה נמלטה מפיה.

"כך הריקוד יתחיל." הסביר.

דיאנה חייכה חיוך קטן וידעה שעם הפרטנר הזה יהיה לה קשה להתרכז.

                                                                                   *

כשגמרו את החזרה הייתה דיאנה תשושה ומותשת. גופה הזיע, פניה הבריקו, שריריה כאבו וגופה כבר כמעט ורעד. אבל דיאנה לא וויתרה והמשיכה. רצתה לנצח בתחרות ויהי מה.

גם עומרי נראה תשוש. אגלי זיעה עיטרו את מצחו אך נראה כי לא התקשה בהרמת דיאנה עוד ועוד.

דיאנה חשה מסוחררת ממגעו הרב של עומרי בגופה. כאשר גופו התנגח בגופה הרגישה בלהבה הניצתת בבטנה ובלחייה המאדימות לפתע. מרגע לרגע הרגישה כי אינה מתרגלת למגעו וכל מגע של ידו בידה רק מרגשה יותר ויותר.

משעברו שלוש שעות לערך נפתחה הדלת ובה נכנסה סבטלנה יחד עם ליאן. דיאנה ועומרי הפסיקו לרקוד ודיאנה ניגשה לעצור את המוסיקה.

"נו, יש תוצאות?" שאלה סבטלנה וספקה ידיה בציפייה.

"אה..." דיאנה לא ענתה ישירות למרות שהייתה מרוצה מהריקוד שהצליחו להפיק במהירות.

עומרי ענה במקומה, "יש תוצאות ואפילו טובות, אני מקווה."

"מצוין!" קראה סבטלנה. עומרי ניגב את הזיעה מגופו ולבש גופייה לבנה. דיאנה נכנסה לתא וסגרה אחריה הוילון. במהירות לה הייתה רגילה פשטה את בגד הגוף והחליפה לבגדיה הקודמים. היא יצאה והבחינה כי סבטלנה ועומרי עדיין שם וכי ליאן עוד מחכה לה. עומרי חייך ויצא כשהוא מדבר עם סבטלנה על משהו לא ברור וליאן עמדה וחייכה חיוך רחב.

דיאנה התקרבה אליה, "בשביל מה החיוך?" שאלה למרות שידעה את התשובה.

"אז מה?" אמרה ליאן והלכה אל עבר הדלת, "אני מבינה שהתגברת מהר..."

"אוי, נו באמת! זה ממש לא קשור..." אמרה דיאנה שבכלל לא שמחה לדבר על בן ועל עומרי, "עומרי הוא רקדן מצוין ופרטנר מעולה. הוא גם-"

"נורא חתיך..." קטעה אותה ליאן.

"נורא נחמד." תיקנה אותה דיאנה וגלגלה את עיניה. "את בחיים לא תשתני..."

דיאנה יצאה מהחדר והלכה אל עבר שיעור צילום. היא הלכה במסדרון אל עבר הכיתה מרגישה את כתפה מתחככת בכתפם של הרבה אחרים. היא נכנסה לחדר והתיישבה על אחד הכיסאות. עומרי בדיוק התיישב בקצה הכיתה, רחוק ממנה. היא שלפה מתיקה את המצלמה המשוכללת שלה והחלה לכוון אותה. מפעם לפעם הרגישה במבטו של עומרי אך הופתעה כאשר קם והתקרב לעברה. הוא רכן לצידה ואמר, "יש לי שאלה."

"תשאל..." אמרה דיאנה והשתדלה שלא להביט בו.

"תיאורטית, אם מישהי נפרדה ממישהו רק לפני זמן קצר, זה חוצפה להציע לה לצאת?" שאל. דיאנה עצרה את עיסוקה במצלמה והביטה בעומרי. חיוך רחב התנוסס על פניו. ליבה החל לפעום במהרה. היא לא יכלה שלא לפרש זאת כהצעה חד משמעית, ולא יכלה לסרב. אך לא יכלה לומר כן. התקפה שעוברת עליה אחרי בן קשה מדי, והיא לא שכחה אותו. למעשה לא היה לה הזמן לשכוח אותו. ולמרות המסכה שעטתה על עצמה, היא אוהבת אותו. עדיין.

"כן, הייתי אומרת שיש בזה קצת חוצפה. או יותר חוסר רגישות. תיאורטית כמובן." אמרה דיאנה והשפילה מבטה בחזרה אל המצלמה.

"מצטער..." לחש עומרי. החיוך הרחב כבר לא התנוסס על פניו, ומשהו בעיניו הביע שהינו באמת מצטער. היא הנהנה קלות בראשה, למסור שהבינה ושזה בסדר ועומרי חזר למקומו. אך היא לא הפסיקה להרגיש את מבטו על עורפה.

מישהו יודע לעצב בפוטושופ וכאלה? אני ידעתי בסיסי אבל אין לי יותר פוטושופ על המחשב... ואני זקוקה לעיצוב חדש לבלוג. אז אם למישהו בא לעזור זה ממש יעזור לי :)

אם מישהו יכול אז אפשר לפנות בתגובות או במייל:

[email protected]

פרק ארוך, מקווה שאהבתם

לוליטה :)