לוליטה סיפורים בהמשכים

                                                                         4

בן שמע שיר ישן שהתנגן באוזניו. הוא שכב על המיטה שבדירתו. הייתה לו דירת סטודיו קטנה, חדר שינה/סלון, מטבח, שירותים ומקלחת וזהו. הוא אהב את זה. הוא בכל מקרה לא היה הרבה בבית והוא לא היה זקוק למרחב רב. אבל יוהנה לא אהבה את זה, היא אהבה פאר ורצתה, או יהיה זה יותר נכון לומר דרשה שלחבר שלה תהיה דירה גדולה ומפוארת.

האמת הייתה שתכונה זו של יוהנה עצבנה את בן. לדיאנה מעולם לא היה אכפת מדירתו, מאיך שהתלבש או איך שנראה. היא אהבה אותו בזכות עצמו בלבד.

השיר ששמע עכשיו הזכיר לו את דיאנה, הוא נזכר בשיערה החלק שלה, בעיניה החמות ובחיוך הכובש שלה. הוא כל כך רצה לחבק אותה עכשיו. הוא נזכר כי לא דיבר איתה במשך זמן רב, וגם עם עידן הוא לא דיבר. הוא החליט לצלצל לדיאנה ואולי, אם יתמזל מזלו יוכל לדבר גם עם עידן.

הוא חיפש את הטלפון הנייד שלו ומצא אותו מתחת לכרית. הוא נזכר בסקס הסוער שעשה עם יוהנה לילה קודם.

הוא הרגיש רע לגבי יוהנה. הוא נמשך אליה, היא שיגעה אותו ואת כל חושיו. אבל הוא לא היה מסוגל להיפרד מדיאנה משום שהאמת הייתה שהוא עדיין אהב את דיאנה, ודבר לא יוכל להשכיח אותה מלבו.

הוא חייג אליה והמתין שתענה, חיכה לשמוע את קולה האוהב והמתגעגע. הוא לא ציפה לדבר שונה לגמרי.

                                                                               *

דיאנה ועומרי בדיוק סיימו את החזרה על הריקוד שלהם. הם הלכו והשתפרו ודיאנה הרגישה טוב לגבי זה. היא ידעה שיחד הם יהיו זוג חזק ושיש להם סיכוי טוב ביחד.

"זה היה טוב..." אמר עומרי והתיישב בכבדות על הספסל, נשען על המראה שעל הקיר. דיאנה הביטה  בו, מזיע ומותש וחשבה שהוא לא יכול היה להיות יפה יותר. היא שמעה את צלצול הטלפון הנייד שלה והחלה לחפש אותו בתיקה. כשמצאה אותו והביטה בצג ראתה שהשיחה היא מבן. היא עצמה את עיניה והכינה עצמה לשיחה הקשה שעומדת להיות. היא צעדה לעבר הספסל והתיישבה ליד עומרי שהביט בה בתשישות. "זה בן..." היא אמרה.

"את רוצה להיות לבד?" שאל אותה, מתחשב בפרטיות שלה.

"לא." היא אמרה. האמת הייתה שדיאנה הייתה מעדיפה לעשות את השיחה הזאת יחד עם ליאן או עידן, לא עם עומרי. אבל לפחות זה, עדיף מאשר להתמודד איתו לבד.

היא ענתה.

"הלו?" נשמע קולו של בן.

"בן..." היא אמרה את השם שלו וקולה רעד. עומרי הניח את ידו על כתפה והיא שאבה ממנו כוחות. היא הרגישה כל כך רע, נבגדת. "למה... למה לא התקשרת?"

"אני מצטער. הייתי כל כך עסוק ב..." היא עצרה אותו.

"תפסיק. אני יודעת הכל." אמרה דיאנה, דמעה ראשונה בורחת מבין עיניה, "אתה..."

היא יכלה לדמיין את חיוכו של בן נמחק. "מאמי, על מה את מדברת?"

"אני מדברת על יוהנה. אני יודעת הכל, אתה לא צריך להסתיר ממני יותר את זה. אני פשוט לא מבינה... אני לא מבינה למה לא אמרת לי. למה משכת אותי כל כך הרבה זמן. אני חיכיתי לך, אני אפילו לא חשבתי לבגוד בך ואילו אתה? אתה רצת ישר אל הגרמנייה הראשונה שנתקלה בדרכך!"

"זה בכלל לא היה ככה..." ניסה לומר.

"זה כן ככה! גם אם התאהבת בה, בן... גם אם התאהבת! מה מנע ממך להיפרד ממני?.."

"בטלפון? ככה?!"

"אז מה עדיף? לחכות שנה? למשוך אותי במשך שנה, לשקר לי, לבגוד בי? אתה שכחת הכל? אני לא מבינה... איך יכולת לשכוח את הכל..." בכתה בטלפון, היא הייתה שבורה.

בן היה הכל בשבילה במשך שלוש שנים. לגלות ששיקר לה ובגד בה במשך מספר חודשים שבר אותה נפשית. היא לא ראתה את עצמה ממשיכה כמו שהייתה עכשיו עוד הרבה זמן. היה לה מזל שהייתה לה תעסוקה. שהייתה התחרות הזאת, שהייתה ליאן, שהיה עידן, שהיה עומרי. בלעדיהם הייתה מתמוטטת.

"אני כל כך מצטער, די... אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך." הוא התחנן.

"אתה לא. אתה לא... אם היית אוהב אותי לא היית איתה עכשיו. לא היית שם. אם היית אוהב אותי מספיק לא היית עוזב לגרמניה ואם היית אוהב אותי מספיק היית מספיק חזק כדי לא לשכב שם עם הראשונה שתראה!" צעקה עליו.

היא יכלה לשמוע אותו מושך באפו, "דיאנה, בבקשה תאמיני לי. אני אוהב אותך. אל תוותרי עלינו."

"אני לא וויתרתי עלינו אפילו לשנייה. אתה זה שוויתרת." אמרה לו.

"אני לא," אמר לה, "אני נשבע. היא שום דבר בשבילי. את הכל! אני כלום בלעדייך בבקשה, דיאנה... אני אוהב אותך."

"הלוואי וזה היה נכון, בן. אבל האמת היא שאתה אוהב רק את עצמך. יוהנה היא באמת כלום בשבילך, וככה גם אני. אין לך רגש לאף אחד חוץ מלעצמך. ואני רק מקווה..." קולה נשבר, "אני רק מקווה שיוהנה תגלה את זה. ואז תשאר לבד – לבד בגרמניה שלך, ואולי יום אחד באמת... באמת ובתמים תצטער שעזבת, בן."

"דיאנה אני מתחנן... אני יחזור לארץ, אני..."

"אל תטרח, בן. כשתחזור לא תמצא כאן אותי. אני לא אחכה לך. ברגע שאני אנתק אני אשכח ממך, מכל מה שהיית בשבילי. אתה כלום. אתה אפס..." אז ניתקה את הטלפון, ונשבעה שכל מה שאמרה לו, כל דבר ודבר יהפוך החל מהרגע לנכון. אבל האמת הייתה שהיא פשוט רצתה שיחבק אותה.

היא הביטה בעומרי שישב שם במשך כל אותה שיחה והביט בה, ידו לא ירדה מכתפה, נותנת לה כוח. "לא ידעתי שיש בך צד כזה," אמר לה.

"איזה צד?" שאלה אותה, מושכת באפה.

הוא ניגב את דמעותיה והשאיר את ידו על לחיה, "צד שיכול לגונן על עצמו כל כך. אפילו אני כמעט האמנתי לך."

היא חייכה חיוך סובל. הוא משך אותה אליו וחיבק אותה והיא התנחמה בזרועותיו, לוחשת "תודה."

לוליטה :)