לוליטה סיפורים בהמשכים

                                                                                  2

עומרי התיישב מול דיאנה והביט בה לוגמת מן התה שהכין לה. "יותר טוב?" שאל אותה.

היא הנהנה ומחתה את הדמעות הבודדות שעוד זלגו מעיניה. דיאנה הרגישה כאילו חיה בשלושת החודשים הללו באשליה. "את רוצה לדבר על זה?" שאל אותה עומרי.

היא הנידה בראשה והוא הביט בה וסקר את כל פניה. היא הרגישה כאילו הוא סורק את כל כולה.

"את תרגישי יותר טוב אם תדברי על זה." אמר לה.

"אני לא רוצה לדבר על זה." אמרה. היה זה המשפט הראשון שהצליחה להוציא מפיה.

הוא הנהן והיא אמרה, "אני רוצה לנוח, אז..." היא לא רצתה לגרש אותו. אבל כל שרצתה היה לשקוע בתוך מיטתה, לקלל את עצמה על תמימותה הרבה ולהירדם.

"בטח." ענה לה וקם ממקומו. היא קמה אחריו וליוותה אותו אל הדלת.

"לא היית צריך לראות את כל זה..." אמרה לו והשפילה את מבטה. הוא הניח את אצבעו תחת סנטרה והרים את מבטה אליו, "שטויות." אמר, "אני שמח שהייתי פה כדי לעזור."

"תודה." אמרה לו בשקט.

"שטויות." חזר ואמר. "את בטוחה שאת לא רוצה שאשאר עד שתירדמי?" שאל אותה.

הרעיון והמחשבה על שעומרי יישאר בביתה קרצו לה אך היא דחתה את ההצעה בנימוס ועומרי העניק לה חיבוק אחרון והלך. היא מיהרה אל חדרה ונזרקה על המיטה. הדמעות חזרו אל עיניה והיא לא יכלה להפסיק לחשוב על כך ששיטו בה, רימו אותה, והיא הלכה שולל והאמינה לכל. כנראה שהייתה תמימה מדי לחשוב שהוא לא ימצא אחרת אחרי שלוש שנים יחד. טיפשה, חשבה. אני טיפשה. ועם מחשבה זאת נרדמה דיאנה.

                                                                                  *

דיאנה קמה כדי לפתוח את הדלת. מישהו דפק בה בחוזקה והעיר אותה משנתה. היא הופתעה לגלות את עומרי עומד שם ומביט בה במבט מלא תשוקה. "מה אתה עושה כאן?" שאלה אותו והביטה בו.

היא נכחה לדעת ששיערה פרוע ובגדיה מקומטים, שכן הרגע קמה משנתה.

"לא רציתי להשאיר אותך לבד." אמר עומרי בקול עמוק והתקרב אליה, סוגר אחריו את הדלת. דיאנה נאלצה להתרחק לאחור עד הסלון בעוד הוא בעקבותיה. "וגם..."

דיאנה נעצרה והפסיקה לברוח, "וגם מה?" שאלה אותו, מצפה שימשיך את דבריו.

אך עומרי התקרב אליה עוד ועוד ושפתיו כבר היו במרחק מה משפתיה. ידיו נכרכו סביבה ומשכו אותה אליו והיא הסניפה את ריחו. הוא נישק אותה ברכות, נשיקה עדינה שהפכה מרגע לרגע לפראית יותר ויותר. פיו נטש את פיה וירד לאורך צווארה, ידו של עומרי נכנסה מתחת לחולצתה של דיאנה ומיששה את בטנה השטוחה.

דיאנה נשמה במהירות ולחשה, "עומרי..." כפות ידיה היו על גבו והן אוחזות בו בחוזקה.

נשיקותיו של עומרי הטריפו את חושיה עד כי חשה שהיא מאבדת את יכולת העמידה שלה והיא מתמוטטת. עומרי נשא אותה אל עבר הספה כשהוא מנשק אותה ולשונו משחקת בלשונה. דיאנה עצמה את עיניה ולא יכלה לשלוט ברגשותיה.

עומרי השכיב אותה על הספה ושכב עליה. ידו חזרה אל מתחת חולצתה של דיאנה ודיאנה פשטה מעליו את חולצתו.

                                                                                 *

דיאנה התעוררה מחלומה ומצאה את עצמה בחדרה והיא לבד, ללא עומרי. "מה היה החלום הזה?" שאלה את עצמה בקול וקמה מן המיטה. היא ניגשה אל המראה וראתה את עיניה האדומות והנפוחות, פניה החיוורות והרגישה מותשת.

מדוע חלמה על עומרי? מפני שהייתה מבולבלת, בוודאי.

רגשות מוזרים הציפו את דיאנה והיא החליטה להירגע מעט. היא גררה את רגליה אל האמבטיה ופשטה את כל בגדיה.

היא פתחה את זרם המים ונכנסה פנימה, נותנת למים לעטוף אותה ולרכך אותה לאט לאט, כמו זורמים בתוכה דרך הורידים ומגיעים לכל חלק בגופה, מרגיעים אותו.

היא לא חשה בדבר, אם לומר את האמת. רק בשבועיים האחרונים חששה שמשהו לא טוב קורה. בהתחלה מחשבות על בת זוג נוספת התגנבו לראשה, אבל זכרה את מילותיו של בן לפני עלייתו למטוס באומרו כי לא ישכחה אף פעם וכי הוא לא נוסע לנצח, רק לשנה. היא האמינה. מאז ומתמיד הייתה נוטה לשגות בתקוות. היא חשבה שיוכלו להתגבר על המרחק, והיא תבוא לבקרו. היא חששה, שכן הינו גבר, ובוודאי ישנם יצרים קיומיים של גברים שעליהם לא יוכל להתגבר, אבל דיאנה סמכה על בן, סמכה עליו שלא יבגוד בה, שתמיד יאמר לה את האמת.

היא עצמה את עיניה בעוד המים ממשיכים לכסותה, ונזכרה כיצד הכירה אותו. עידן הפגיש ביניהם, סיפור קלאסי. היא לא רצתה אותו, הוא חיזר אחריה. ארבעה חודשים הוא חיזר אחריה. כמה זמן חיזר אחרי יוהנה?

היא לא רצתה אותו, שכן הייתה בתקופת הצבא והוא מבוגר ממנה בשלוש שנים. לבסוף קסם לה חיזורו הבלתי נלאה והיא נעתרה להצעתו. הם הלכו ל"מסעדה" יוקרתית, שהתגלתה כבית קפה שכונתי. עידן שלח אותם לשם.

דיאנה זכרה מה הזמינה ומה הוא הזמין. מלצרית נחמדה ניגשה אליהם ושאלה מה ירצו. דיאנה ביקשה קפה הפוך והוא ביקש קפה שחור חזק, לאחר מכן הזמינו גם עוגה. הקפה והעוגה היו מגעילים בלשון המעטה, אך החברה – מצוינת.

דיאנה סיפרה לו על עצמה וגילתה כי הוא יכול להשלים את דבריה וכי הוא מכיר אותה באופן מושלם. הוא גילה לה כי חקר את עידן בקשר אליה. היא צחקה בתגובה ואמרה שזה אופייני לעידן לומר שהיא עקשנית.

בן לא הרבה לדבר על עצמו, לכן כשעברה שעה במחיצתו הופתעה לגלות שדיברו לרוב עליה. אז אמרה, "בוא נדבר עליך." והוא סיפר לה על עצמו בקצרה. היא עצמה הוקסמה מאישיותו ומיופיו, אך לא חשבה להמשיך זאת הלאה, אלא כידידים. אחרי שלושה פגישות אמרה לבן שהיא מעוניינת בקשר חברי בלבד והוא נרתע מעט. היא לא שמעה ממנו במשך שבועיים, עד שבא ליום הולדתו של עידן. שניהם נפגשו ודיברו מעט, דיאנה הייתה נבוכה וכשראתה את הבחורה איתה הגיע בן, עקצוצים בבטנה הפריעו לה מעט. רק לקראת סוף המסיבה נוכחה לדעת כי עקצוצים אלו נבעו מקנאה והיא הבינה כי התאהבה. היא לא ניסתה לחזר אחריו או "לגנוב" אותו מהבחורה אשר הייתה איתו, אך מבטיו במשך המסיבה שיגעו אותה והטריפו את חושיה. כאשר ניגשה בשעה שתיים עשרה לערך אל חדרה כדי לנוח מעט, שכן היא גרה עם עידן מאז הייתה בת שמונה-עשרה, נוכחה לדעת כי אינה לבד וכי בן עקב אחריה לחדרה. הוא הבהיל אותה וסתם את פיה כדי שלא תצעק. בן הצמיד אותה לקיר ונישק את צווארה, גורם לדיאנה לאחוז בראשו ולהעביר ידיה בשיערו, שפתיהם נפגשו והם נסחפו משם לנשיקה סוערת. היה זה הלילה הראשון שלהם. דיאנה התמסרה לו והוא דאג לה ואהב אותה. לעולם לא תוכל לשכוח את הלילה ההוא. היה זה הלילה הראשון שלה עם גבר, הפעם הראשונה בה התעלסה. בן נהג בה בעדינות והתחשב בה ובתמימותה. ידיו ליטפו את כל גופה ונגעו בעדינות בכל איבר, מוציאות מדיאנה גניחות הנאה ותשוקה.

דיאנה חייכה לעצמה כשנזכרה באותו לילה. אך אז המחשבות על בן ועל גרמנייה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות חדרו לראשה והחיוך נמחק. והעצב חזר. האם אהבה כזו יכולה להיגמר בחמישה חודשים? התשובה היא כן. דיאנה ידעה שדבר כמו זה יוכל לקרות, אך היא לא רצתה לראות. היא רצתה להאמין בבן, היא האמינה בו.

הכעס על בגידתו של בן עבר. היא הבינה אותו וידעה כי לעולם לא היה בוגד בה אם לא אהב את אותה יוהנה.

נשאר רק הכעס על השקר שבו המשיכה לחיות, השקר שהוא שיקר לה והחיים שהכתיב לה. הוא ניווט אותה במסלול של בגידה, הכחשה והסתרה. מדוע לא יכול היה לספר לה על הקשר עם יוהנה מיד כשזה קרה? האם הייתה מקבלת את זה יותר טוב? לא. דיאנה ידעה שלא. שכן אהבה את בן בכל מעודה.

החלום על עומרי התגנב למחשבותיה והיא תהתה על סיבתו. היא יצאה במהירות מן האמבטיה ושיחררה את הפקק שחסם את יציאת המים. היא התנגבה ועטפה את עצמה בחלוק רחצה בצבע קרם בהיר, יוצאת מחדר האמבטיה ונעה לעבר חדרה.

רעש מפתח בדלת הדירה נשמע והיא מיהרה לכניסת הבית. עידן נכנס לדירה וסגר אחריו את הדלת.

"מה אתה עושה כאן?" שאלה אותו בשקט ובעייפות. כל האנרגיה שהעניקה לה המקלחת נמוגה.

הוא התקרב אליה וחיבק אותה. היא לא נענתה לחיבוק. "דיאן, אני מצטער. לא רציתי לפגוע בך על ידי אמירת האמת..."

"וכך פגעת בי כפליים." אמרה לו והדפה אותו מעליה.

"נו, מה? את לא מתכוונת לסלוח לי?" אמר והניח את ידו על לחיה. דיאנה ידעה שהוא אינו אשם. הוא ניסה שלא לפגוע בה, ניסה להמשיך את חלומה. כשבן והיא חגגו שנה, אמר לה עידן שהוא הכיר אותה כל חייה, אך מעולם לא ראה אותה כה מאושרת כמו שהייתה עם בן. ודיאנה הסכימה איתו. איש לא יעשה אותה מאושרת כמו בן. וכך באה התובנה והסליחה. היא ידעה שהייתה עושה אותו הדבר למען עידן, וכי הוא התכוון רק לעזור.

דיאנה חייכה חיוך קטן ואמרה, "אני לא יודעת... תצטרך לעבוד קשה מאוד בשביל זה."

הוא חייך וחיבק אותה שנית, הפעם נענתה לחיבוק. הם התיישבו בסלון כשהיא מחבקת אותו והוא אותה.

"למה הוא עשה לי את זה?" שאלה וניסתה לעצור הדמעות, מבטה כלפי מעלה, כאילו מנסה שהדמעות לא יצאו בעל כורחה.

"הוא מטומטם. אבל ברגע שהוא יחזור לפה הוא יבין כמה טעה. הוא פשוט... שכח את האופי שלך, את היופי שלך." ענה לה עידן וליטף את שיערה. עידן מאז ומתמיד היה כמו האח הגדול שלה. הוא הכיר אותה מאז הייתה בת יומיים. ילד בן שלוש שלא הפסיק להציק לילדה בת שבוע. הוא קינא בה ובכל תשומת הלב שקיבלה. הוריהם הכירו מילדות ולכן תמיד נועדו להתחבר זה עם זו.

כשדיאנה הבינה שהיא עודנה עם חלוק הרחצה היא קמה ומיהרה אל חדרה. היא סגרה אחריה את הדלת והחליטה כי לא תבכה עוד. הלב השבור שלה עוד ישתקם, בינתיים היא חייבת להיות חזקה. או לפחות להראות ככה כלפי חוץ.

היא לבשה מכנס טרנינג ארוך וגופייה אדומה וחזרה אל עידן, מתיישבת לידו ופותחת את עיתון הבוקר.

היא חזרה אל מודעות הדרושים והביטה בכל העבודות.

"אני חייבת למצוא עבודה." אמרה לעידן בייאוש. עידן עצמו עבד בחנות בגדים יוקרתית, אך הם לא היו זקוקים לעובדת נוספת. "מה מתאים לי?"

"הכל בסדר?" שאל אותה עידן והביט בה בחשדנות.

היא חייכה חיוך מזויף ואמרה, "בטח, עכשיו הכל בסדר."

הוא משך בכתפיו. "למה שלא תעבדי בחנות צילום?" שאל אותה.

"כן, בטח. כאילו שאין לי משהו אחר לעשות..." אמרה דיאנה וצחקה צחוק מזויף.

"את צריכה לעשות משהו שאת אוהבת... תחביב." אמר לה.

"עם תחביבים לא הולכים למכולת." אמרה לו וסימנה מודעת דרושים לחנות נעליים גדולה בקניון עזריאלי.

מישהו יודע לעצב בפוטושופ וכאלה? אני ידעתי בסיסי אבל אין לי יותר פוטושופ על המחשב... ואני זקוקה לעיצוב חדש לבלוג. אז אם למישהו בא לעזור זה ממש יעזור לי :)

אם מישהו יכול אז אפשר לפנות בתגובות או במייל:

[email protected]

 נכון, הפרק קצר. אבל זה בגלל שכתבתי את הסיפור כמו ספר, והפרולוג (וכך גם שאר הפרקים) מחולק לחלקים. אז החלקים לפעמים יהיו יותר ארוכים ולפעמים יותר קצרים.

אם מישהו רוצה להצטרף למנויים או לקבועים, מוזמן.

מקווה שאהבתם, 

לוליטה :)

חוסר התגובות בפרק האחרון של הסיפור הקודם גרם לי לתהות האם יש כאן מישהו בכלל...

אבל אני מעלה את הסיפורים בשביל עצמי, אז זה בסדר אם אף אחד לא קורא או מגיב. זה עדיין נותן תחושה טובה.

                                                                        פרולוג 

                                                                           1

הצלצול נשמע ודיאנה מיהרה לאסוף את חפציה ולברוח מהכיתה. היא מיהרה אל כיתת השירה וחיכתה לליאן בחוץ. משעברו כמה דקות נכנסה בייאוש דיאנה לכיתה ומצאה את ליאן מדברת באחת הפינות עם בחור גבוה ורזה, אינו מגולח למשעי ובגדיו מסודרים. מראו היה מטופח ונראה כי הוא מאוהב בעצמו ומנופח. היא התקרבה אל השניים ותפסה בידה של ליאן בחוזקה. "אאוץ'! מה-" ליאן אמרה בהתנגדות.

דיאנה החלה למשוך אותה ואמרה לבחור הגבוה, "סליחה שאני גונבת לך אותה. תוכל למזמז אותה אחר כך!" קראה וגררה משם את ליאן שהייתה רגוזה מאוד.

"למה אמרת את זה?! עד שהלך לי כל כך טוב!" פרצה ליאן במחאותיה.

"מה שתגידי..." אמרה דיאנה וביטלה את דבריה של ליאן בהנפת יד, "את לא תאמיני!"

"מה?" שאלה ליאן והביטה בבחור שאיתו דיברה מקודם שיצא מהכיתה והביט בה בחיוך.

דיאנה שהבחינה במבטים תפסה את ליאן ומשכה אותה משם, הרחק מהבחור. "אחר כך תוכלי לחזור אליו! נו, את לא מאמינה!"

"מה?" שאלה ליאן וניערה את דיאנה מעליה, "את מוכנה להגיד כבר מה קרה?"

"כן! תחרות ריקודים!" צרחה דיאנה, "בין לאומית!"

ליאן פערה את פיה ואת עיניה וחיוך מאושר התפרס על שפתיה. היא הצטרפה לצרחותיה של דיאנה.

שתיהן רקדו ריקוד קטן שכלל קפיצות וסיבובים במקום.

דיאנה עצרה את קפיצותיה והסדירה את נשימתה תוך כדי שאמרה,  "מכל מדינה בוחרים שני זוגות, בן ובת שייצגו את המדינה כולה! ונחשי מה... הזוגות יבחרו מהאוניברסיטה שלנו! אנחנו נייצג את ישראל!"

ליאן הרימה את גבתה, "את תייצגי את ישראל. את הרקדנית הכי טובה של שנה ב'..." אמרה וחייכה אל חברתה.

"אבל בוחרים שני זוגות! וכולם יודעים איזו רקדנית מעולה את!"

"אבל תחשבי על זה... אנחנו רק שנה ב'. למה שלא יבחרו רקדנים משנה ג'?"

"מה זה משנה, כל עוד יש סיכוי!" צרחה דיאנה באושר.

ליאן חייכה באושר ומיהרה אל הבחור אשר איתו דיברה לפני כן בכיתה.

דיאנה הלכה מאושרת אל התא שלה והוציאה משם את תיק המצלמה שלה מפני שכעת היה לה שיעור צילום. דיאנה אהבה לרקוד, לצייר ולצלם. היא הביטה סביבה בכותלי האוניברסיטה לאומנויות.

היא הביטה בתלמידים, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והמסע שהוא עובר בדרך אל האושר.

בין היתר הבחינה ברוזי וחברותיה עומדות ומביטות בה, מתלחששות ומצחקקות. היא התקרבה אליהן, נחושה בדעתה להתעמת איתם כשבחור נאה עבר לידה, מבטו לא מש מפניה. היא הבחינה מיד בעיניים הכחולות שלו, עמוקות, אם תביט בהן בריכוז תוכל לדמות לך שהינך מביט בים. היא הבחינה במבנה גופו החסון והשרירי, בזרועותיו החסונות, רוצה לשקוע ביניהן כדי שיעטפו אותה. היא הבחינה בשיערו הקצר והפרוע וכיצד העביר בו את ידו בשובבות כאשר הביט בעיניה החומות של דיאנה.

היא הבחינה בשפתיו המלאות ובזיפי הזקן שעיטרו את פניו. היא נאלצה להרים את ראשה כדי להביט בעיניו מפני שהיה גבוה ממנה בראש.

הוא עבר משם ונעלם ורוזי התקרבה אליה, מגובה בחברותיה. "את חושבת שהוא יסתכל עלייך?" אמרה בלגלוג.

דיאנה פנתה אליה ואמרה, "מה את רוצה ממני?"

"כלום. אני לא אבזבז את הזמן היקר שלי עלייך..." אמרה רוזי והביטה בדיאנה כשעיניה מביעות בוז.

"יופי." אמרה דיאנה ומיהרה משם אל הסטודיו לצילום.

צעד לשמאל, סיקול לימין והמוזיקה נכבתה. המורה אמרה, "יפה מאוד, כולם!" וחייכה.

נשמעה דפיקה בדלת ומיד לאחר מכן הדלת נפתחה. לסטודיו המפואר והגדול נכנס הבחור בו הביטה דיאנה מקודם לפני שנכנסה לסטודיו לצילום. המורה חייכה אליו ואמרה, "אני שמחה שהצטרפת אלינו." לאחר מכן פנתה אל הכיתה. "זה עומרי, תלמיד חדש במגמת הריקוד והוא מגיע אלינו מהדרום, אני צודקת?" שאלה אותו.

הוא הנהן. דיאנה לא יכלה שלא להבחין במבטו הבוחן שבחן את כל כולה, החל משיערה ועד לרגליה. עיניו התכולות גרמו

לשערות גופה לסמור.

"טוב, אתם יכולים ללכת." זירזה אותם המורה. דיאנה מיהרה לצאת מהשיעור עם אוסף הרקדנים שנערו לכיוון הדלת.

היא הרגישה את מבטו והסתובבה לאחור, מביטה בו כל הדרך ליציאה.

ליאן ודיאנה מיהרו אל המלתחות בכדי להחליף את בגדי הריקוד, הגופייה הצמודה והטייץ לבגדי היומיום שלהן.

דיאנה לבשה ג'ינס משופשף וישן וחולצת טריקו רחבה מעט שחורה והחליפה את נעלי הריקוד לנעלי ספורט שחורות ופשוטות.

היא הכניסה את בגדי הריקוד לשקית שתחבה לתוך תיק הגב הפשוט שלה.

דיאנה שידרה כל כולה פשטות. לא אהבה להתלבש יותר מדי יפה ולהתגנדר יותר מדי לאוניברסיטה. לא הייתה יותר מדי מטופחת כמו ליאן שעמדה שעה מול המראה לפני כל יציאה שלה מהבית, גם אם היציאה הזאת כוללת אסיפת גללים של הכלבה שלה.

את שיערה החום, החלק והארוך שליאן תמיד קינאה בו הייתה אוספת לקוקו מרושל ואת פניה לא הייתה מאפרת כמעט בכלל. יופי טבעי היה לדיאנה. עיניה החומות שידרו מין תמימות שלא הייתה בכל בחורה וגומותיה שהיו נחשפות כשהייתה מחייכת היו שובות את ליבן של כל אישה זקנה או בחור צעיר שראה אותה. שפתיה היו דקות ואפה סולד וצווארה ארוך כצוואר ברבור. לפעמים כאשר רקדה הרגישה כיצד היא פורשת כנפיים ומפליגה לה לעולם אחר, עולם משלה שבו אין רוע ויש רק אנשים טובים. לא רק עיניה שידרו תמימות, היא עצמה הייתה תמימה.

הייתה הולכת זקוף ורגליה ארוכות וחטובות. דיאנה לא הייתה מודעת ליופייה, או שמא לא ייחסה לו חשיבות.

ליאן קינאה בה על יופייה הטבעי, על כך שאינה צריכה להתאמץ כדי לכבוש את ליבם של בחורים.

ליאן ודיאנה יצאו מהאוניברסיטה אל תחנת האוטובוס וחיכו לקו שיסיע אותן הביתה. דיאנה חיטטה בתיקה כדי למצוא את ארנקה כדי שתוכל לשלם לנהג וכשהרימה את מבטה הבחינה שוב במבטו של עומרי. מבטו כעת הביך אותה. הקו שלה הגיע. היא נפרדה מליאן בחיבוק ועלתה אל האוטובוס, שילמה לנהג והתיישבה בשלהי האוטובוס, מושב אחד לפני האחרון. היא הביטה בעומרי שעלה אחריה והלך גם הוא אל סוף האוטובוס והתיישב מאחוריה. משום מה ליבה החל לדפוק. יכלה לחוש את מבטו על עורפה וכבר שיערותיה סמרו.

כמה הוקל לה כאשר האוטובוס הגיע לתחנה אשר בה הייתה צריכה לרדת. היא מיהרה אל דלתות האוטובוס ולחצה על הכפתור בכדי שהנהג יעצור. משהדלתות נפתחו הבחינה כי עומרי לא מסיר את מבטו ממנה ולחיה הסמיקו.

היא ירדה מהאוטובוס ושמה פעמיה אל ביתה. היא פתחה את דלת ביתה עם המפתח ונכנסה פנימה.

הבית היה מסודר כיאה לה, מפני שדיאנה הייתה מסודרת. הכניסה לבית הובילה ישר אל הסלון הקטן שבו הייתה טלוויזיה שלא הייתה בשימוש ושתי ספות עור לבנות שאמה נתנה לה. שולחן קפה עמד באמצע הסלון ועציץ ליד החלון הגדול שהאיר את כל הבית. בדירה היה מטבחון קטן בחדר נפרד ובו מקרר ושולחן אוכל קטן ודלת כניסה אל מחסן קטן שבו היה חדר הכביסה. דיאנה הלכה הישר אל חדרה, חולפת על דלת חדרו של עידן, שותפה לדירה. עידן היה בחור מבוגר מדיאנה, בן עשרים וארבע ואילו היא הייתה בת עשרים ושתיים. שיערו של עידן היה פרוע ועיניו שובבות ירוקות והוא נמוך, בגובהה של דיאנה עצמה. היו לו משקפיים שאינו נהג להרכיב ובגדיו היו רחבים.

דיאנה נכנסה לחדרה הרחב. מיטה זוגית עמדה באמצע החדר ולצידה שידה גדולה מעץ דובדבן ומראה גדולה שהייתה תלויה על הקיר, כאשר ליאן ביקרה אצל דיאנה עמדה שעות מול המראה ובחנה את עצמה. ארון דחוס וקטן, גם הוא מעץ דובדבן, הצליח להכיל את בגדיה הלא רבים של דיאנה וגם מעט מחפציה. מה שהיה מעניין בחדר היה הקיר הריק שממול למיטה. הקיר לא היה ריק באמת. למעשה, תמונת נוף בגודל ענק שכיסתה את כל הקיר הייתה שם. התמונה הייתה תמונת נוף שצילמה דיאנה בצפון. היא פיתחה את התמונה בגודל כה גדול, מה שעלה לא מעט כסף ולא מעט עבודה. שאר הקירות היו מעוצבים בידי דיאנה עצמה שהשלימה את התמונה וציירה בעצמה את המשך התמונה לאורך כל קירות החדר והתקרה ועל הרצפה היה פרקט בצבע כהה שצעדיה של דיאנה עליו נשמעו בכל עת.

החדר היה מעוצב כמו בטבע ומי שנכנס אליו היה שוכח לרגעים שנכנס לחדרה של בחורה צעירה בת עשרים ושתיים.

ספרייה עמדה בצמוד לקיר וגם עליה ציירה דיאנה את המשך התצלום. ספרים מילאו את כל מדפי הספרייה ובמקום אחד בודד שלא היו ספרים הייתה תיבת עץ קטנה שבה הייתה שרשרת זהב שהעניקה סבתה של דיאנה לדיאנה.

דיאנה זרקה עצמה על המיטה ושקעה בשינה עמוקה.

היא התעוררה כשעה לאחר מכן מנגינת גיטרה חשמלית ורועשת. היא נאנחה אנחה ארוכה וקמה ממיטתה הנוחה, יוצאת מחדרה ושמה פעמיה אל חדרו של שותפה, נכנסת פנימה ומגלה אותו מנגן על הגיטרה החשמלית שקנה לפני חודש.

"מה עשיתי לך?" שאלה אותו תוך כדי הישענות ידה על הדלת.

עידן משך בכתפיו. הוא לבש רק ג'ינס רחב וגדול ממידותיו ושיערו היה פרוע וסבוך. חדרו היה צבוע בכחול ומיטה זוגית שרובה כוסתה בגדים זרוקים ומלוכלכים הוצמדה לפינת החדר. ארון רחב וגדול היה שם אך אם היו פותחים אותו היו מגלים כי רוב תכולתו נמצאת על המיטה. שתי גיטרות קלאסיות היו בחדר וגיטרה חשמלית אחת שהייתה בידו של עידן ומערכת תופים.

"לא עשית לי כלום." אמר, "אני חושב..." הוסיף.

"אז למה אתה מעיר אותי עם הרעש הזה?" אמרה לו והביטה בחדר המבולגן שקרטון פיצה מלפני שבועיים עוד היה שם. הוא משך בכתפיו שנית ואמר, "זה לא רעש. זאת אומנות."

"אומנות זה ציור, זה שירה, זה מוסיקה אמיתית! לא הדבר הזה שניגנת!" אמרה דיאנה והפעם הביטה במספר בקבוקי בירה שהיו בודדים על הרצפה ולדאבונה, דבר שלא רצתה לראות, קונדום משומש. דיאנה נשמה עמוק ואמרה, "אתה מוכן לסדר פה?" שאלה ברוגע לא משכנע במיוחד.

"למה? זה החדר שלך?" שאל.

"לא," ענתה, "אבל יעזור אם תהיה קצת בן אדם." אמרה, יצאה וסגרה את הדלת. נגינת הגיטרה נפסקה והיא חזרה למיטתה, אך לישון כבר לא יכלה. קמה ופתחה את ארונה. היא שלפה מחברת ציורים ועיפרון והתיישבה על המיטה, נשענת בגבה על הקיר. וכך החלה לצייר. היא ציירה מזיכרונה פרוטרוט של פניו של עומרי, לא מחסירה אף פרט שזכור לה. דיאנה ציירה את השקעים שבלחייו ואת עצמות לחיו הבולטות ואת שפתיו המלאות, את עיניו החודרות, העמוקות. מילדותה ניחנה בכישרון לזכור פרטים בצורה לא אופיינית לאנשים רבים. לאחר שסיימה נטלה את עיפרון הפחם שלה ועברה על הקווים בדייקנות, מוסיפה עומק לציור.

לא ידעה מדוע היא ציירה את עומרי, אולי נחרט בזיכרונה מפני שנתקלה במבטו פעמים רבות ביום הזה. ואולי מפני שהיה יפה תואר ובדמיונה יכלה לתאר את עצמה מציירת דיוקן של פניו והוא מחייך אליה.

היא גמרה לצייר את פניו של עומרי ותלשה את הדף, מוסיפה אותו לקלסר הציורים שלה. דיאנה לא ידעה מדוע היא בחרה לשמור את הציור אבל בכל זאת פעלה כך.

הטלפון הנייד של דיאנה צלצל והיא מיהרה לענות בראותה שזאת ליאן. "הלו?"

"אחותי, את לא תאמיני!" צרחה בטלפון.

דיאנה בתגובה הרחיקה את הטלפון מאוזנה, "מה עובר עלייך?" שאלה אותה.

"אייל עובר עליי!" נבחה בתשובה.

"מי זה אייל?" שאלה אותה דיאנה.

"הבחור שדיברתי איתו היום! הוא הזמין אותי לצאת והוא כזה יפה ומוכשר ו-"

"ומדהים ומהמם והורס... כן, כן..." דיאנה רצתה לומר לליאן שהיא שטחית נורא, אבל לא רצתה לגרום ריב על ידי אמירת האמת. דברים כה תפלים בבחור מעסיקים אותה. אבל האם דיאנה לא כמוה? הרי יופיו של הבחור החדש, עומרי משגע גם אותה. היא ישבה להאזין לדבריה של ליאן על אייל כחברה טובה.

                                                                                      *

בבוקר קמה דיאנה בשעה תשע ונכנסה לחדר המקלחת האדום שבביתה. עידן ניסה לא פעם אחת לצבוע את החדר לצבע אחר אך דיאנה לא הסכימה. היא שטפה את גופה במהירות, הסתרקה וצחצחה את שיניה, משפשפת בחוזקה כדי שלא יהיו חיידקים או ריח לא נעים מהפה. היא יצאה מהמקלחת עם מגבת קצרה לגופה ונתקלה בעידן.

"אח, אם לא היית..." נאנח ונענע את ראשו, נכנס לחדר האמבטיה מבלי להשלים את דבריו.

דיאנה חייכה לעצמה ומיהרה אל חדרה. היא פשטה מעליה את המגבת ונשארה עירומה כביום היוולדה. היא לבשה חזייה לבנה ותחתון תואם, גופייה קצרה, שחורה ופשוטה ומכנס קצר עד מעל הברך בשחור. היא נעלה קבקבי אצבע שחורות ואספה את שיערה לצמה מרושלת. היא מרחה דאודורנט בבית שחיה והשפריצה על עצמה מעט בושם פשוט שקנתה במאה שקלים, לקחה את התיק שלה ויצאה לכיוון המטבח. היא התיישבה בסלון, מניחה את התיק לצידה ומחכה לקפה עם החלב שיגיש לה עידן, כמה שהוא נהנה "לפנק" אותה, כמו שהוא אומר, בבקרים.

עידן ניגש אליה והקפה בידו. הוא נתן לה אותו והתיישב לצידה פותח את עיתון הספורט שקנה כשיצא לרוץ בשעה מוקדמת יותר לוודאי. "את יודעת שהמאמן-" התחיל לומר.

"לא מעניין." אמרה ולגמה מין הקפה שלה. היא נטלה את העיתון ופתחה את מדור הדרושים. עליה למצוא עבודה במהירות כי הוריה וודאי לא יוכלו לשלם על הוצאותיה במשך זמן רב כל כך. אחרי סקירה קצרה של העבודות וסימון כמה אופציות היא קמה ולקחה את ספל הקפה ואת תיק הגב הקטן שלה בידה. את הספל הניחה בכיור ולאחר מכן שבה לסלון, נשקה ללחיו של עידן ויצאה מהבית אל עבר תחנת האוטובוס שתיקח אותה אל האוניברסיטה.

היא ישבה בתחנה וקמה מיד כשהגיע האוטובוס, מדדה אליו, עייפה מהמתנה. היא עלתה אל האוטובוס הארוך והגדוש באנשים וחיפשה מקום ישיבה. משלא מצאה אחד כזה אחזה באחד ממוטות התמיכה וחיכתה למקום ישיבה שיתפנה.

היא הביטה סביבה בחיפוש אחרי אנשים מוכרים שהייתה פוגשת בדרך כלל באוטובוס או בדרכה לאוניברסיטה אך לא ראתה איש, מלבד אותו בחור. שוב אותו הבחור מאתמול. עומרי.

הוא ישב בסוף האוטובוס, אוזניות תקועות עמוק באוזניו, חולצת טי- שירט לבנה לגופו וכובע מצחייה שחור לראשו.

נראה כי לא הבחין בה ודיאנה שמחה משום מה. כשאחד המושבים התפנה מיהרה דיאנה להתיישב בתקווה כי לא יבחין בה עומרי. היא התיישבה וחיכתה לרגע בו תרד מהתחנה. אך ידעה כי בכל זאת תפגוש אותו בשיעור מחול היום.

האוטובוס הגיע אל התחנה ודיאנה מיהרה לרדת ואיתה גם עומרי. היא נכנסה במהירות אל האוניברסיטה ותרה אחרי ליאן. משלא מצאה אותה הוציאה את הטלפון הנייד שלה וחייגה לליאן.

"הלו?" נשמע קולה של ליאן.

"איפה את?"

"אני אאחר מעט." היא אמרה.

"אבל היום מתחלקים לזוגות איתם אנו מתחרים!"  זעקה דיאנה.

"אני כבר יודעת עם מי אני. אני עם אייל." אמרה ליאן.

"טוב..." אמרה דיאנה באכזבה, שכן קיוותה שהיא וחברתה יציגו דואט נשי יחד.

היא ניתקה את הטלפון הנייד והלכה לעבר התא שלה, מוציאה את בגדי הריקוד והולכת לעבר מלתחות הסטודיו לריקוד. היא נכנסה למלתחות והחליפה את הגופייה והמכנס הקצר לגרביונים ובגד גוף שחורים ונעלי ריקוד שחורות גם כן. היא נכנסה דרך הדלת של המלתחות אל הסטודיו וראתה כי איש עוד לא הגיע.

היא בדקה את שעונה וראתה שיש עוד רבע שעה עד תחילת השיעור. היא הפעילה מוזיקה והחלה להתאמן על כוריאוגרפיה שהכינה לבדה. היא ביצעה סיבוב אחד, שניים, שלושה כחלק מין הריקוד.

המוזיקה נעצרה והיא מיהרה לשלוף את בקבוק המים שלה ולשתות ממנו. היא שבה להתאמן על הריקוד כשביצעה את אחת מההנפות לא טוב ועיקמה את רגלה. היא התיישבה בעווית כאב ובדקה את רגלה.

"מוטב שלא תעמדי על הרגל ותנוחי מעט." נשמע קול עמוק ורך.

דיאנה נשאה את מבטה אל מקור הקול וגילתה שם את עומרי. היא השפילה את מבטה בחזרה אל רגלה והוא התקרב אליה והושיט את ידו כדי להגיש לה עזרה. היא הושיטה את ידה ותפסה בידו בעדינות בעוד רטט נעים עובר בבטנה בעוד הוא עוזר לה להתרומם. דיאנה גילתה שקשה לה מאוד לעמוד על הרגל שפצעה ולכן החלה לצלוע אל עבר הספסל.

"את מסתדרת?" שאל אותה והביט בגבה בדאגה.

היא הנהנה, עדיין לא מסוגלת להוציא מילה מפיה. לפתע מעדה על הרגל וכמעט שנפלה, אך בזכות זריזותו של עומרי שתפס אותה בזמן נמנעה מכך. "אני לא בטוח כל כך." אמר בעוד ידיו נשארות על מותנה.

דיאנה הרגישה מין הרגשה מוזרה בבטנה כשנגע בה. הוא הרים אותה באוויר ונשא אותה אל הספסל, מניח אותה בזהירות עליו. "את בסדר עכשיו?" שאל אותה ורכן לצידה על יד הספסל.

דיאנה הנהנה באיטיות ומבטה לא מש מעיניו הכחולות. "יופי..." אמר, "אני עומרי, איך קוראים-" הוא נקטע על ידי המורה ומספר התלמידים שנכנסו לאולם.

השיעור החל ודיאנה הסבירה למורה כי נפלה וכי אינה יכולה להשתתף. המורה נאנחה ופנתה אל שאר הכיתה.

"היום תגישו לי את רשימת הזוגות. אני מקווה כי כולם מצאו זוג." דיאנה השפילה את מבטה ושמחה כי המורה הפנתה לה את גבה ולא ראתה את פרצופה. היא קיוותה להתקבל לתחרות הבינלאומית אבל ליאן לא איתה, ודיאנה לא ידעה עם מי תוכל להיות. בסוף השיעור, דיאנה ישבה אל הספסל ועומרי עמד קרוב אליה ושוחח עם אחד הסטודנטים.

"עם מי אתה מתכוון לרקוד?" שאל עומרי את אדיר, הסטודנט איתו דיבר. דיאנה לא העזה להביט בהם שמא יבינו כי מצותת לשיחתם.

אדיר החווה בידו אל אחת התלמידות, אך מפני שדיאנה לא הביטה בהם לא יכלה לדעת אל מי התכוון. עומרי גיחך.

"מה?" שאל אותו אדיר.

"גם אני מתכוון לרקוד איתה. כנראה שהיא תצטרך לבחור." אמר עומרי ומשום מה דיאנה הרגישה שהוא מסתכל עליה. או שרק רצתה לחשוב.

המורה התקרבה לדיאנה. "היי, סבטלנה." אמרה דיאנה כשהמורה רכנה ועזרה לה לעמוד על רגלה שכבר הייתה במצב יותר טוב. "יותר טוב?" שאלה אותה סבטלנה.

"כן, אבל כבר היו לי זמנים טובים יותר." ענתה דיאנה והביטה לשנייה בעומרי, ואז הבחינה כי הוא עומד לבדו, ידיו משולבות על חזהו והוא מביט בה ובסבטלנה.

סבטלנה חייכה ואמרה, "תראי דיאנה, את התלמידה המצטיינת שלי." דיאנה  לא יכלה להימנע מלהסמיק, "ואני רוצה לזווג לך את הרקדן הטוב ביותר כדי שיהיו לנו סיכויים טובים יותר בתחרות."

דיאנה הקשיבה בעניין. אין לי מה להפסיד,חשבה. בכל מקרה היא אינה עם ליאן. היא הנהנה לאות הסכמה וצלעה אחרי סבטלנה. ליבה של דיאנה החסיר פעימה והיא נעצרה כשראתה את סבטלנה הולכת לכיוונו של עומרי ואומרת לו משהו בעודה מצביעה לכיוונה של דיאנה.

עומרי הביט בדיאנה שהשפילה מיד את מבטה וחייך חיוך מושלם שחשף שיניים צחורות. גם הוא הנהן לעבר סבטלנה ואז פנה לאסוף את חפציו. דיאנה אספה את דבריה וצלעה לעבר מלתחות הנשים. רגע לפני שעברה בדלת המפרידה בין הסטודיו למלתחות קרא אחריה קולו העמוק והרך של עומרי, "מסתבר שאנחנו ביחד, ליטל די Little D))."

דיאנה חייכה חיוך קטן שאיש לא ראה ונכנסה למלתחות. ליאן חיכתה לה בתוך התא שלה ודיאנה נבהלה.

"מה את עושה?" שאלה אותה דיאנה והניחה את התיק שלה על הרצפה.

"מה אני עושה? מה את עושה?" שאלה אותה ליאן ושילבה את ידיה על חזה.

"מה עשיתי?" שאלה דיאנה.

ליאן התקרבה אליה, "דיאנה, ראיתי את המבטים שלך ושל החדש! מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!" קראה בקול.

"איזה מבטים? אנחנו סך הכל נצטרך לרקוד ביחד!" אמרתי לה ומיד הבנתי למה היא חושבת שזה רע.

ליאן נאנחה והתיישבה אל הרצפה ודיאנה אחריה, "אני לא מבינה. שכחת את בן?"

דיאנה השפילה את מבטה, "לא. לא שכחתי אותו. איך אני יכולה לשכוח אותו? שלוש שנים לא הולכות ברגל. אבל הוא כבר שבועיים לא עונה לי לטלפונים ו..." היא נאנחה בקול.

"את אוהבת אותו?" שאלת אותה דיאנה.

דיאנה לא ענתה מיד. היא חיכתה וחיכתה ומשכה את התשובה, עד שלבסוף נאנחה ואמרה, "כן. אבל הוא בגרמניה ו-"

"את לא אוהבת אותו." פסקה ליאן. "אחרת לא היית חושבת כל כך הרבה."

"אבל אני כן... וזאת כל הבעיה."

דיאנה עמדה בתחנת האוטובוס לבדה. לפני חמש דקות ליאן עזבה אותה ועלתה על הקו שלה, והתחנה כעת הייתה ריקה. רגלה כבר התאוששה וכעת יכלה לקפץ בקלות. דיאנה הסתובבה כשהרגישה טפיחה רכה על כתפה. היא נשאה את עיניה וראתה את עומרי מולה.

"היי, ליטל די." אמר לה, מכנה אותה בשם 'ליטל די'.

"היי," שקט, היה כל שהצליחה לומר.

"אז אה... מתי את רוצה להתחיל את הכוריאוגרפיה לריקוד?" שאל אותה ונראה כי הוא מובך. הוא העביר את ידו בשיערו השחור וחייך חיוך קטן.

"אמ..." לא ענתה דיאנה.

"אפשר אצלך?" שאל אותה. ליבה של דיאנה המה. 'הוא רוצה לבוא אליי?' חשבה.

היא הנהנה בשקט. בדרך כלל לא הייתה ביישנית ואילו כעת לא הצליחה להוציא מילה אחת קצרה מפייה.

"אפשר עכשיו?" אמר ועשה פרצוף עקום, מנסה למשוך אותה לשיחה.

היא הנהנה שוב. "אז ניסע באוטובוס?" שאל אותה ונראה כי הוא מיואש.

היא הנהנה בפעם השלישית. והוא שילב את ידיו כנכנע. אז הוא נזכר כי לא הציג את עצמו והושיט את ידו, "עומרי." אמר.

"אני יודעת." אמרה דיאנה ולחצה את ידו, "דיאנה."

"סבטלנה אמרה לי את שמך." אמר ולא שיחרר את אחיזתו בידה.

דיאנה משכה את ידה בחזרה ושילבה את ידיה בעצבנות. האוטובוס מיאן להגיע ושניהם עמדו בתחנה כשביניהם שתיקה מעיקה ומביכה. דיאנה נשמה נשימה עמוקה ושאלה, "אז באיזה חוגים אתה לומד?"

"ריקוד וצילום." ענה לה. דיאנה כיווצה את גבותיה.

"לא ראיתי אותך בצילום..." אמרה לו והביטה בו בסקרנות.

"עוד לא הצטרפתי. אני מתחיל רק בשיעור הבא." אמר לה והסב את מבטו אל האוטובוס שהגיע. הם עלו לאוטובוס.

                                                                                  *

דיאנה פתחה את דלת ביתה בעזרת המפתח שלה ונכנסה פנימה. ריח ספגטי הציף את הבית ודיאנה הובילה אחריה את עומרי. "דירה יפה. שותף?"

"מטונף וכרגע בחדר שלו." ענתה דיאנה שהוקל לה ברגע שנכנסה לדירתה.

עומרי התיישב בכבדות על הספה והביט סביבו. דיאנה הביטה בו ולא יכלה להסיר את מבטה.

עומרי הביט בה בעיון והיא בו. "מה?" שאל אותה כשמבטה החל להביך אותו.

היא הסיטה את מבטה ואמרה, "כלום." צעדים נשמעו מהמסדרון ועידן הופיע בסלון לבוש בוקסרים שחורים ונראה כי קם כעת משינה. הוא התקרב לדיאנה ואמר לה, "בוקר טוב."

"כבר צהריים." ענתה לו.

"צהריים טובים." תיקן עצמו ופנה אל עומרי, "ואתה?" שאל אותו.

"אתה מוכן להתלבש?" התערבה דיאנה ועצרה את עומרי מלהציג את עצמו. "למה אתה נראה כאילו קמת משינה?"

עידן הלך לעבר חדרו וזרק לעברה, "כי קמתי משינה, גאונה." ונכנס לחדרו.

"אני מבין שזה השותף שלך." אמר עומרי וקם לעבר דיאנה שהלכה אל המטבח.

דיאנה הנהנה. "הוא החבר הכי טוב של..." אך היא עצרה את עצמה מלהמשיך את המשפט. לא מבינה את עצמה על כך שאינה רוצה לספר לעומרי על בן. ובכלל, הבינה דיאנה, היא אינה רוצה להזכיר את בן לעצמה.

"של מי?" שאל עומרי בסקרנות והביט בה. היא משכה את תשובתה בעוד שחיטטה במקרר.

"של החבר שלי." אמרה לבסוף, שכן ידעה כי לא תוכל להסתיר את בן במשך זמן ממושך.

עומרי השפיל את מבטו ולא ענה. נראה כי הדבר לא הפריע לו והוא היה אדיש למה שאמרה.

דיאנה נזכרה שעליה לשאול את עידן בקשר לבן ולכן היא התקדמה לעבר חדרו, משאירה את עומרי במטבח. דלת חדרו של עידן הייתה פתוחה קמעה ודיאנה שמעה קולות שבקעו מין החדר. היא התקרבה עוד וראתה את עידן מדבר בטלפון. היא החליטה להתרחק ולהעניק לו פרטיות, אך ברגע ששמעה את שמה נשארה עומדת וחיכתה לשמוע את המשך השיחה.

"לא תוכל להתחמק מדיאנה עוד הרבה זמן." אמר עידן.

תשובת האיש השני לא נשמעה, אך דיאנה יכלה לנחש כי זהו בן. היא לא הבינה מדוע הוא מתחמק ממנה והיא חשבה שאינו עונה בגלל סיבה אחרת, אפילו דאגה לבריאותו.

"אתה רק פוגע בה! אתה אולי החבר הכי טוב שלי אבל אני לא ארשה לך-" דבריו של עידן נקטעו מדבריו של בן, ככל הנראה.

"בולשיט! כבר חודש אתה מזיין לי את השכל על זה שתדבר איתה ותסביר לה הכל! היא לא מפסיקה לשאול עלייך, ובן אדם – באמת שנגמרו לי התירוצים. אני לא מתכוון להמשיך לחפות עלייך!" צעק עידן.

עידן הסתובב בחדר ופרצופו נגלה לעבר דיאנה. הוא היה אדום מכעס ודיאנה עצמה הרגישה מחנק בגרונה. היא נאבקה בין הרצון לדעת מדוע בן מתחמק ממנה לבין הרצון להדחיק, להסתתר, להמשיך לאהוב אותו ללא חת.

"אתה צריך לספר לדיאנה על יוהנה!" צעק עידן. ברגע הזה דיאנה התמוטטה ורעש הנפילה שלה העיר את תשומת ליבו של עידן. הוא הביט בה דרך פתח הדלת והחוויר. דיאנה הביטה בו והדמעות החלו לסמא את עיניה. הוא ניתק את הטלפון הנייד וזרק אותו על המיטה בעודו מתקרב אל דיאנה. דיאנה הרגישה חולשה ונשענה בגבה על משקוף הדלת כדי להחזיק עצמה. היא ניסתה לעצור את הדמעות ושאלה בקול חנוק בעודה מסתכלת לתקרה, "מי זאת יוהנה?"

"אף אחת..." ענה עידן והביט בעיניה של דיאנה בעודו מתכופף אליה ומניח את ידו על כתפה.

"אל תשקר לי! אני שמעתי הכל!" צעקה עליו.

עידן אחז בה וניסה להקימה אך היא הדפה את גופו מעליה. הוא התחנן אליה, "דיאנה, קומי... אני ניסיתי לומר לו לדבר איתך... הוא פשוט לא הקשיב-"

"אתה ידעת על זה כל הזמן!" צרחה עליו, "כמה זמן זה נמשך?" אמרה והביטה בעיניו, משתקת אותו כך שלא יוכל לשקר לה.  עידן הסיט את מבטו כתגובה."אני לא יודע." אמר וקולו חנוק ורועד.

"אל תשקר לי!" צעקה והחלה להשתולל בין ידיו.

"אני לא יודע דיאנה!" אמר וניסה לרסן אותה. היא הכתה את גופו והוא חיבק אותה, מנסה להרגיע אותה.

דיאנה רצתה להכות את בן, לגרום לו כאב כמו שגרם לה.

מפתח המסדרון הגיח עומרי והביט במתרחש בבהלה. "מה קורה פה?" שאל.

"דיאנה, אני מתחנן... תירגעי!" התחנן.

"כמה זמן?! כמה זמן הוא בוגד בי? תענה לי!" צרחה דיאנה והשתוללה בעודה מעיפה  את עידן מעליה, קמה מין הרצפה ונסוגה לאחור. היא ניגבה את דמעותיה והביטה בו במבט שנאה.

עידן נכנע כשראה את דיאנה ואת עיניה המושפלות, הנבגדות. "שלושה חודשים." ענה.

עומרי התקרב אל דיאנה והניח את ידו על כתפה. נראה כי הבין במה מדובר. דיאנה הצטמררה כשנגע בה אך לא נסוגה ממגעו. היא הסבה את מבטה מעידן אל הרצפה ולחשה, "עוף מפה."

"דיאנה..."

"עוף מפה!" צרחה. עידן לחש "מצטער" ופנה אל עבר היציאה מן הדירה. דיאנה הסתובבה בעיניים מושפלות אל עומרי והביטה בו. הוא לא אמר דבר, אך התקרב אליה וחיבק אותה. חיבוק שדיאנה נזקקה לו יותר מכל.

מישהו יודע לעצב בפוטושופ וכאלה? אני ידעתי בסיסי אבל אין לי יותר פוטושופ על המחשב... ואני זקוקה לעיצוב חדש לבלוג. אז אם למישהו בא לעזור זה ממש  יעזור לי :)

אם מישהו יכול אז אפשר לפנות בתגובות או במייל: