רגשות ומחשבות לא מובנות מתרוצצות בראשי.

״הבן אדם הזה חשוב לי״ אבל למרות זאת החיים שלנו לעולם לא השתלבו. אני מדחיקה את העובדה שהוא בעצם ההפך הגמור ממני. כמו היום והלילה, כמו השמש והירח. כמו ים ויבשה. אנחנו מפטפטים, מקשיבים ועוזרים.. ואז זה מגיע- במפתיע, השוני שצף על פני המים. אני מנסה לרמות את עצמי, שזה לא חשוב.

השלתי את עצמי כלכך. חשבתי אוכל להראות לכולם שהם טועים. אבל אולי אני זאת שטעיתי, בכל אותה עת.

זאת הייתה טעות לתת לעצמי ליפול כלכך מהר.