אולי זה היה הגורל. בדרכים בלתי צפויות דרכינו נפגשו. הושטתי את יידי אל הלא נודע. זאת הייתה שמחה מהולה בעצב, אכפתיות כזאת שלא הרגשתי לפני כן כלפי אף אחד. היה נדמה לי שאני מאושרת. היום אני יושבת לי, כה מבולבלת. על המיטה זרוקים אין ספור שיעורים ועבודות למחר... לא מסוגלת להתרכז על דבר מלבדך. ביטני ריקה, דמעות מאיימות להתפרץ החוצה, בגרון אני מרגישה חנק - מכל הרגשות שאני מדחיקה כבר ימים ולילות. עצוב לי, כי אתה כמו חול שמחליק מבין אצבעותיי. אני לא מכירה אותך, ואתה לא אותי. אני מרגישה כאילו אתה היית הבן אדם היחידי שהיה מבין אותי. ברגעים עליזים ובשעות מצוקה. אפילו ברגעים האלה שחיי נראו חסרי טעם שכבר התחשק לי לקפוץ מבעד לחלון.

כל השיחות שהיו בינינו חרוטות בזיכרוני. השוני בינינו לא היה חשוב לי... המרחק לא היה חשוב לי... למדתי לאהוב אדם כפי שהוא. למדתי זאת ממך. רציתי איתך ביחד לשנות את העולם. אהבתי אותך למרות הכל. למרות היותך רחוק ממני, רחוק כלכך. הקשר שהיה לי איתך היה כלכך משמעותי שנהייתי עיוורת. הקשר שלי איתך היה כה מיוחד שלא היה לי אכפת. צמרמורת חולפת בי, כשאני חושבת שאולי לא נדבר יותר. שלא אשמע ממך יותר. שאולי שכחת ממני, שאולי לא אכפת לך ממני. כי אני יודעת שלא היה לך אכפת כמו שלי היה אכפת. הרי מי אני הייתי בחייך? אף אחד בעצם. הרי בחיים לא הכרנו. זה היה מפריע לך.

אולי התאהבתי באשליה. הייתי מתעופפת על כנפיי הדמיון. קיפצתי לי בשדה של ציפיות... וברדת החשכה דמיינתי שאני סוף סוף יכולה לראות אותך, מושיטה את ידיי כדי לגעת בך, בשיערך ופנייך- כדי לוודא שאתה אמיתי לגמרי. אני מדמיינת את עצמי בסוף קו המירוץ, מרוצה כי אני בנוכחותך. אבל באנג! השחר מפציע ואני עדיין לבד. אומללה ומרה. מכריחה את עצמי לשכוח ממך. אך אני לא יכולה. מישהו כמוך לא מכירים כל יום, וליבי מסרב להתאהב שוב... במישהו אחר. כולם נראים לי אותו הדבר, ואז אתה- בולט וזוהר מבין כולם. לא משנה באיזו סיטואציה, תמיד אני הייתי מתעקשת ובוחרת בך. אבל אולי בעולם הזה אני לא אהיה שלך. לשמוע ממך תמיד גרם לי להרגיש ברקיע השביעי. היית כשמש שזורחת מבין עננים אפורים. הייתי מאוהבת בחוש הומור שלך. איך שהיית גורם לי לחייך בגלל מילים משעשעות שהיית זורק. איך הייתי הולכת לאיבוד בקולך. היה לי כיף לשתף אותך בכל רגשותיי. אהבתי להקשיב לך ולתמוך בך בכל יכולתי. הייתי מוכנה להקריב מלא דברים עבורך. אני לא יודעת אם היית לוקח אותי ברצינות.

ואתה... היית עוזר לי בימים אפורים וגשומים. היית אומרת לי שלפחות יש לי אותך. היית אומר שאיתך לעולם לא אהיה לבד. אבל כמה אירוני! כבר זמן רב שאני לא שומעת ממך ועכשיו אני צריכה אותך יותר מתמיד. אני מתגעגעת אליך. אל כל הנושאים המשותפים שלנו שלא היה לי עם אף אחד אחר. אני מהרהרת ותוהה פעמים רבות, האם אתה גם חושב עלי? האם אתה גם מחכה לי? אני אף פעם לא מצאתי מישהו כמוך. אני גם לא חושבת שאמצא... ואולי אתה כן מצאת. מישהי אחרת שים ביניכם לא מפריד, מישהי מעניינת יותר... אולי ברגע זה ממש, יש מישהי שזכתה בך. אני שונאת את העובדה הזאת, אבל אין לי מקום לספק שאם זה נכון - היא הבן אדם הכי מזליסטי על פני כדור הארץ. דמעות עומדות בעייני כשאני חושבת עליך. אני כל פעם נרדמת עם דמעות שזולגות מעייני כי כואב לי. עם מי אני אדבר על התעלומות הכי מיסתוריות ביקום? מי יגרום לחיי עכשיו להראות מלאי משמעות? אתה היית זה שהחזרת בי איזושהי שמחת חיים, שמחה שכבר התפוגגה ממזמן. אבל עכשיו... הכל חזר לקדמותו. נאלצת שוב להתמודד עם הבדידות, העצב... אני כבר מותשת. עדיין ממתינה לך... איני יודעת עד מתי. עייני עייפות... שוכבת ומביטה בשמיי הלילה מעוטרים במיליוני כוכבים. שוכבת ורועדת מקור, מקללת את עצמי ואת חיי.

למרות זאת, בתוך תוכי נותרה מעט תקווה. תקווה שהגורל אולי יתן לי הזדמנות שנייה. שהגורל יפגיש בינינו שוב- כמו שהפגיש בפעם הראשונה.