זה לא נקלט לי

זה לא רוצה להקלט

היא כבר לא פה.

והיא לא תחזור.

ובכל זאת משהו בתוכי מדמיין אותה עכשיו יושבת בביתה על הספה. שקטה.

שכל מה שקרה סתם היה דמיון מופרח.

שזה לא אמיתי.

סיפרו לי שחזרתי אתמול מהעיר העתיקה.

שמתי לב שאבא שלי היה שקט, הוא לא התעצבן שקצת איחרתי.

שהתקרבנו לבית.

הוא התחיל לספר לי על זה שהיא הייתה חולה בזמן האחרון. זה כבר קרה כמה פעמים, אבל הייתה לי מן הרגשה כזאת בפנים, שהפעם זה שונה. הלב שלי החל לפעום בחוזק."סבתא נפרטה היום".

שקט.

אני מרגישה את הדמעות בזווית של העין. אפילו לא מחכות לאישור לרדת.

הם פשוט יורדות

ויורדות.

הגעתי הביתה. עדיין בהלם. לא מעכלת. הולכת לחדר.

בוהה במחשב.

מחבקת את אבא, רוצה את הכאב שלו בעיניים. אני מעריצה אותו, אני לא יכולה לראות אותו ככה.

וככה אני מתחילה שוב לבכות.

2 חברות באות. אנחנו הולכות לטייל בים. לרגע אני שוכחת ממה שקרה, מדחיקה את זה לצד.

חוזרת הביתה.

סבתא (השנייה) מחכה. גם היא שקטה ועצובה.

מבולבלת כועסת עצובה הולכת לישון.

היום, הייתה ההלוויה.

אבא שלי לא רצה שאנחנו הילדים יבואו.

רציתי ללכת. אבל הוא שכנע אותי שלא.

אני הולכת לגילוי מצבה, עוד חודש. אני לא יודעת איך אני אעבור את זה.

היום עובר די בסדר, כי אתה בסביבה ולפעמים אתה שוכח מהמציאות.

חוזרת הביתה.

הדמעות מציצות מדי פעם.

אני עדיין לא מעכלת

אני בשוק.

איך זה? הרי הייתה לי משפחה מושלמות. זה לא יכול להיות. זה לא קורה. זה לא אמיתי.

סבתא נפטרה.

ואני כותבת וזה לא נקלט לי.

ושאני כותבת את זה שוב הדמעות זולגות.

חושבת על זה, כאילו הנשמה שלי לא רוצה לקבל את זה, הרגש לא יודע איך בידיוק להגיב.

ואני רק מתחילה להבין עכשיו, שהיא הלכה, למקום טוב יותר. אבל היא לא תחזור.

היא לא תחזור.

סבתא אני אוהבת אותך.

יהיה זכרה ברוך.

שמישהו ינגב לי את הדמעות.