אז ככה...

כיתה י' והמעבר לתיכון גרמו גם לי להיות קצת בהלם, אבל אחרי חודש בערך, לא התעצלתי והעליתי את הפרק. (שנכתב ברובו בשיעורי מגמת מחשבים, כשגמרתי את התרגולים שהמורה האיטית שלנו נתנה)

והוא גם יחסית ארוך...

בכל אופן, תהנו!

פרק ה' - התוכנית השטנית והמהפך המפתיע

במהלך השבוע שעבר, ליטל צלחה  אימונים מפרכים.

בין אם זה היה תרגילים ליציבה נכונה או שיעורי התאמת בגדים, נוי אמנה את ליטל בקשיחות והכינה אותה למעמד בו היא תצטרך להכריז על עצמה בתור מועמדת למועצת תלמידים.

הן התאמנו ביחד ושיננו את הנאום שליטל אמורה להגיד במסיבה ונראה היה שנוי עצמה מתלהבת מהעניין אפילו יותר מליטל ובהחלט נחושה לנצח.

"אז תזכירי לי מה בעצם המטרות שלנו פה", אמרה נוי לליטל בצהריי יום ראשון.

ליטל נסתה להזכר ולבסוף אמרה: "לנצח בבחירות, לשפר את המעמד החברתי שלי ולהראות לשירי שלהיות פוצית לא משתלם".

נוי נזפה בה,  "יותר בטחון עצמי! קדימה, bring it on!".

ליטל אספה את כל הבטחון העצמי שיכלה לגייס וחזרה על המטרות הנ"ל בקול עוצמתי ונחוש: "לנצח, להשפיל את שירי ולהיות קצת יותר פופולארית!".

נוי שלבה את ידיה וקראה באושר: "על זה אני מדברת!".

ליטל התגאתה בעצמה לנוכח השיפור שהפגינה וחשבה שאולי העסק הזה לא כל כך משפיל.

"עכשיו, אחרי שראינו שאת מסוגלת לדבר בטון נורמלי אפשר להגיד לך מה בדיוק תצטרכי לעשות בשביל לגרום לעניינים להסתדר", המשיכה נוי כשמבט זדוני בעיניה.

ליטל שאלה בפחד משהו מהו המשך התוכנית.

"קודם כל", פתחה נוי, "זה לא קרימינלי כמו שזה נשמע, אבל את חייבת להפריד בין שירי לאדם".

"מה?!" השתנקה ליטל, "למה, ויותר חשוב איך אני אמורה לעשות את זה?!".

לא רק שהרעיון שהגתה חברתה נראה לה כהזוי, מופרך לחלוטין ולקוח מאיזה סרט טינאייג'רים כושל, הוא גם נראה לה כבלתי אפשרי.

נוי נסתה להסביר את עצמה ולגרום לרעיון להשמע קצת יותר מושך: "תחשבי על זה", היא אמרה, "למה לשירי יש מעמד כל כך בלתי מעורער? כי היא חברה של אדם ונגד אדם לא הולכים".

היא לקחה נשימה והמשיכה, "אף אחד לא באמת אוהב את שירי, אבל בגלל שהיא עם אדם כל הזמן, מפחדים ממנה. אם הם יופרדו, שירי תהיה סתם פתטית שחושבת את עצמה".

"תקשיבי, אין מצב שאני עושה את זה", בעיניה של ליטל לרדת לרמה כזאת של להפריד זוגות היה סתם שפל, "איך לעזאזל אני אגרום לזוג הכי צמוד ודביק שקיים לגמור זה עם זה?".

"פשוט מאוד", אמרה נוי, "תקסימי את אדם ותגרמי לו לזרוק את שירי בשבילך, זה יהיה יותר קל משאת חושבת".

"אה, טוב, זה ברור מאליו", אמרה ליטל בציניות, "ובדרך אני גם אעשה הוקוס-פוקוס כל שהוא ואהפוך את עצמי לדוגמנית על ואת שירי לארנבת".

כנראה שנוי לא ממש חשבה שזאת הולכת להיות הבעיה, "את זה אני כבר אסדר, על תדאגי!", היא אמרה.

ליטל תוסכלה מכך שדרך החשיבה של חברתה כל כך שונה מזו שלה והתפרצה:  "תגידי, את לא חושבת שהכל קצת מופרך? אל תגידי שאת ברצינות מתכוונת לכך שאני אהפוך להיות החברה של מר אדם-מושלם!".

עכשיו היה  תורה של נוי לגחך,"אויש נו, תודי שהוא מוצא חן בעינייך, זה שקוף!".

"זה לא העניין!!!", זעקה ליטל. 

"תקשיבי", אמרה נוי, "פשוט תזרמי איתו ותאמיני לי שאחרי שאני אגמור איתך זה כבר יבוא ממנו. בעסק הזה יש רק שני כללים: לזרום ולשמור על גבולות הטעם הטוב".

ליטל חשבה מעט ואמרה: "אוקי, אני מקבלת עליי את תוכנית ההפרדה.  להיות נחמדה מהרגיל אבל לא להיות זנותית. סבבה לגמרי".

"יופי", המשיכה נוי, "עכשיו נעבור לחלק היותר חשוב של היום הזה, המייקאובר!" ושוב בחנה את ליטל בעיניים בוהקות ומבט שטני".

היא וליטל נכנסו אל חדר הארון הענקי שלה שכלל כמובן כיור של מספרות, חומרי עיצוב בכמות בלתי ניתנת לספירה ויותר בגדים מאשר ליטל הייתה בטוחה שקיימים.

מה שעבר על ליטל בשעתיים הקרובות היה מענג על גבול הבלתי נסבל,שערה נשטף ועוסה וסורק בפעם הראשונה מזה הרבה זמן וצווחותיה הוסוו על ידי מוזיקה רועמת.

בסוף תהליך החפיפה הכואב, המוזיקה הוחלשה מעט.

שערה של ליטל נחתך בכעשרה סנטימטרים, עבר פן ולאחר מכן תולתל בקצוות.

בסופו של תהליך עיצוב השער המוזיקה הוגברה שנית ונוי לקחה בידה את הפינצטה.

ביד אמן היא שלפה את כל השערות המיותרות מגבותיה, מנחיריה ומשפמה של ליטל הצורחת וכעבור רבע שעה גם רגליה של ליטל היו חלקות להפליא.

ליטל עוד לא הספיקה להרגע וחולצות מתוך ארונה המסיבי של נוי הושלכו לכל עבר.

נעל מעופפת כמעט פגעה בפניה והיא כמעט נחנקה מתחת לחצאית אפורה אחת.

שאר אביזרי אופנה למינהם התגלגלו על הרצפה כשליטל נאנחה לעצמה בשקט.

אחרי חצי שעה של תוהו ובוהו ליטל קיבלה לידיה מספר פריטי לבוש ואת הפקודה: "תלבשי את זה, את זה ואת זה".

ליטל הסתכלה על הבגדים שנוי נתנה לה והגיבה בתדהמה, "אבל זה נורא קצר! והמחשוף של זה ממש שערוריתי!".

"יחסית למה שאת לובשת בד"כ כל מה שאני אתן לך יהיה שערוריתי", אמרה נוי וצדקה.

ליטל נכנסה לחדר ההלבשה הקטן שהיה שם וכעבור כמה דקות יצאה כשאינה טורחת אפילו להסתכל במראה הענקית שניצבה על אחד הקירות.

עוד רבע שעה עברה עד שליטל הייתה מאופרת כראוי עם צלליות, מסקרה ושאר חומרי שימושיים.

בסופו של דבר נוי התבוננה לעבר יצירתה הסופית ומחאה כפיים בסיפוק. 

"תסתכלי על עצמך!", היא קראה.

ליטל קמה בחשש והסתכלה על דמותה במראה.

ברגעים הראשונים לא יכלה לזהות את עצמה כשראתה את הנערה שנראתה סוף סוף בת שש-עשרה שהתבוננה לעברה מתוך המראה במקום לראות את הילדה הבלתי המטופחת שהיתה רגילה לראות.

עכשיו שערה היה מעוצב, פניה שונות בתכלית והיא הייתה לבושה בסט מתאים להפליא של חצאית מיני חומה, שתי שכבות של גופיות בורוד עתיק וחום, תיק יד חום כמובן וקשת ורודה בדיוק בגון של הגופיה.

על רגליה היו עטויות זוג סנדלי עקב מדהימות וליטל באמת ובתמים לא ידעה מה להגיד.

מיותר לציין שהבגדים האלו הבליטו עד מאוד את גזרתה של ליטל שלמעשה הייתה דקה בדיוק במידה הנכונה ויפה.

 "וואו", היא קראה וחיבקה את נוי, "אני כל כך שמחה שמתחשק לי לבכות!".

נוי צחקה, "אם את בוכה והורסת את האיפור, את מתה!".

ליטל הצטרפה לצחוק ולא יכלה להפסיק לסקור במראה את דמותה החדשה והנהדרת אפילו לא כאשר נוי זירזה אותה באמרה: "הגיע הזמן ללכת למסיבה".

שתיהן סדרו בזריזות את חדר הארון ויצאו אל עבר הלא נודע שבביתו של אדם.