לקח לי כמה דקות לעכל שהלב שלי נשבר, הוא כבר לא סדוק ומאיים להתפורר, הוא מנופץ.
וכל הרסיסים על הרצפה וברגליים יחפות אני דורכת עליהם. שהכאב בחוץ יעביר את מה שאני מרגישה בפנים. הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה מההתחלה...
ולמה חשבתי שהסיכוי הזה בכלל מרחף פה באוויר? ולמה בכלל חשבתי שכל מילה היא סימן, או רמז? ואיך כל המילים האלו ניפחו את הלב וניפחו, ואתה, בחץ אחד של קופידון פוצצת אותו?

אני לא אמורה לכעוס, גם לא להתאכזב, אבל הדיכאון והייאוש הם כמו מדבריות של לעג. ואני כועסת על עצמי ולא מבינה איך יכולתי להיות כזו עיוורת ולהיאבד בהם בלי לסמן לי דרך חזרה, מוצא משממת הפחד הגדולה הזו.
אתה לא יכול לנחש שזו התחושה שעוברת בי? שעם כל מילה שיוצאת מפיך אני מצטמררת, אני מרגישה את העוצמה של התשוקה. ותמיד האשליה הייתה שאני שם במרכז וכל המילים מעופפות אלי ודרכי ולתוכי.ועכשיו, אני נדחקת לפינה.
למה מההתחלה לא הייתי מסוגלת להבין שזה לא מכוון אלי, שאני לא המטרה...