*נכתב בלשון נקבה. ואם אתה זכר- בשעת הצורך שנה במקומות הנכונים על מנת לשמור על היגיון

אני כותבת את המכתב הזה עם דמעות בעיניים, אלו לא דמעות של עצב או פחד, אני פשוט מאושרת.

אני מאושרת שהגעתי לרגע שאני שלמה מספיק עם ההחלטה לוותר על הזכות להיות חיה, אני נפטרת ממנה.

העולם לא הוגן ואני חווה זאת על בשרי יום אחר יום. יום של אושר ויום של אכזבה. ועכשיו אני לא יכולה לשאת את האכזבות יותר.

אני בורחת מהכל, הפתרון הפשוט, הקל, המהיר, אני מוותרת. מחזירה את המשאבים שגזלתי מהטבע חזרה לתוכו, לעפר.

במותי אני משאירה הרבה מאחורי, גם דברים טובים- זכרונות יפים, טקסטים ומזון לתולעים שיאכלו את גופתי אחרי שאקבר.

אין טעם לחיות אם אנו סובלים בחיינו יותר משאנו אמורים.

כל הצער, הרוע, חוסר ההגינות השורה על העולם. יש ילדים רעבים באפריקה ובישראל אנורקסיות.

אבל הכי לא הוגן, שבגיל עשר או אחת-עשרה אנחנו מפסיקים לחלום חלומות מתוקים על גן עדן וטיולים ובקום זה אנחנו מתחילים לחלום על איך להיות הכי אהובים, הכי רצויים, מקובלים. ממלאים את עצמנו בפנטזיות רודפות בצע שיתפוצצו לנו בפנים וישאירו אותנו שוב מאוכזבים.

לא את זה ביקשתי לעצמי, וגם לא לאף אחד אחר.

אני רק מבקשת מעכשיו לנוח בשקט, בקבר נחמד ולישון לעולמי עד.