שעת לילה מאוחרת, היא חוזרת הביתה שוב ההורים שכחו שהיא בחוץ- נעלו והשאירו את המפתח בפנים. מזל שהיא זוכרת להשאיר את החלון בחדר טיפה פתוח, עוד יותר מזל שהיא גרה בקומה ראשונה.

נכנסת דרך חלון החדר, מקללת את החיים ובוחנת את המכנסיים לבדוק שאין בהן חור מהטיפוס על החלון.

נהיה לה חשק לאבטיח.

אז מה אם השעה 2 בלילה, היא לא מהססת לצעוד למטבח על קצות אצבעותיה להוציא חצי אבטיח מהמקרר וסכין גדולה וחדה עם ידית פלסטיק שחורה מהמגירה. בתנועות חדות ושקטות היא פורסת פלח, פושטת את החולצה ויושבת על יד השולחן. 
נגיסה והאבטיח מתחיל לזלוג, מיץ ורדרד שקוף ניגר ממנו דרך זויות שפתותיה על הסנטר, אל הצוואר ומשם למטה. כשזה כבר מדגדג יותר מדי היא מנקה במפית נייר ונוגסת שוב. טעם מתוק של סוכר, זוכר אמתי של טבע, ממלא את פיה והיא עוצמת את עיניה רוצה שהטעם יהיה שם לנצח.

קשה להזכר בטעמים בזמן שהם לא.

נשארה רק קליפת האבטיח ירוקה ומרירה, ממש כמו המלפפונים שכולם סוגדים להם "הירק הכי טעים", שטויות, גוש ירוק וחסר טעם. את הקליפה היא משליכה דרך החלון לאדניות הרבות המקשטות את הבית מבחוץ, יש שם לפחות 12 אדניות על הרצפה מלאות בפרחים סגולים ולבנים עם שמות ארוכים.

למה היא זרקה את הקליפה החוצה? היא לא יודעת, כנראה רצתה שיצמח לה בחוץ עץ אבטיחים.

*

חברים שלי לא אוהבים לשתות. אני אוהבת לשתות. הכל אפילו תה.

ומה יהיה כשאגדל עוד קצת? אני חושבת על זה לפעמים... אני ארצה לצאת ולשטות באיזה פאב מסריח והם לא, הם טובים מדי לזה.

מה אעשה? כנראה שאצטרך למצוא חברים אחרים.

תמיד רציתי, להשתכר קצת, להקיא קצת, לסבול ממה שכל הגדולים מדברים עליו, מתלהבים ממנו. לשתות כוס בירה ושוט של וודקה ואיזשהו קוקטייל פלוצי כזה של עשירים, ואז, להקיא הכל בשירותים המזוהמים של הפאב המסריח, אפילו לא לכוון ממש לתוך האבלה או הכיור

ולשבת על הרצפה המטונפת ולבכות ולצרוח "למה עשיתי את זה?!"

כל אחד רוצה לחוות את הכל, בשביל זה גם צריך למצוא חברים אחרים.