אני זוכרת את הזמנים האפלים של העבר הרחוק, משהו כמו לפני שנתיים-שלוש, הייתי בשיא התקופה של אהבת רוק ישראלי "חדש", כלומר שנות ה90 פלוס, דיקלמתי בעל פה שירים של מוניקה סקס ושייגעצ ורוק עצמאות נראה לי כמו ה-אירוע של כל שנה.

ובכל זאת, בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי אומרת "כשאני אגדל אני אברח מהמדינה הזו". מאז התבגרתי קצת (נגיד שזה באמת קרה שהתבגרתי...), בכל אופן- נהייתי פחות מטומטמת זה בטוח. הבנתי שלגור בארץ הזו למרות כל החרא שאנחנו אוכלים פה מהממשלה והשלטון, הטייקונים, המלחמות, האיומים, הויכוחים בין השמאל לימין, חרדים וחילוניים, מתנחלים וערבים- אין כמו לגור בארץ ישראל!

בעמדה הפוליטית שכבר גיבשתי לי אני שמאלנית, לא קיצונית, לא מתפלספת ולא מחבקת מחבלים. אני פשוט מאמינה בשוויון זכויות ובויתורים כדי להשיג מטרה נעלה יותר. כלומר, אני בעד לותר על שטחים מסויימים ביהודה ושומרון אם זה ייקל את הלחץ עלינו, אם זה יקרב אותנו בעוד צעד לשלום- אני באמת מאמינה בזה.

וכל פעם שאני קוראת טוקבקים או ויכוחים בפורומים שאומרים- "שמאלנים מסריחים, תשרפו בעזה עם כל הערבים" זה כואב לי, בכל פעם מחדש. אני אוהבת את המדינה, הנופים, הישובים, ההווי, התרבות שעוד קיימת, העובדה שאת הסרטים של סשה ברון כהן אנחנו מבינים יותר מכל אדם אחר בעולם וממש לא מתחשק לי להשרף, אני מצטערת.

אבל הכי כואב לי במשפט הזה זו השנאה כלפי כל מי שלא כמו כותב המשפט, וזה דפוק לגמרי. אני אתאיסטית, לא מאמינה באלוהים, לא באללה (שאם אינני טועה זה אותו אחד) ולא מאמינה בשום רוח אחרת, לא בקארמה, לא בגורל. מאמינה בכימיה, ביולוגיה, פיזיקה- מה שרואים ומוכיחים.

זה אולי הדבר היחיד שדוחה אותי במציאות שאנחנו בה- שקשה לנו לקבל את השונה, אפילו את אלה שאנשים מסויימים רואים כשונים משום מה למרות שהם בדיוק כמו כולם אפילו באמונה. אתיופים ורוסים שמנדים אותם כי הם עולים חדשים- זה הורג אותי, הורג אותי לדעת שהגזענות הזו קיימת ב2012 ולא משנה כלפי מי היא.

ואולי המסר שאני הכי רוצה להעביר בפוסט הזה זה שאני אוהבת את המדינה, אוהבת להיות פה למרות הכל אבל בכל זאת יש עוד מה לתקן, יש עוד מהפך לעשות והייתי שמחה להתחיל לפעול למענו, השאלה היא איך מתחילים?!