שאני כבר לא בטוחה אם אני מרגישה שטוב לי או רע לי.

אם אני שמחה או משועממת, אם קל או קשה.

אני כבר לא יודעת עד כמה העולם הזה פשוט כמו שהוא היה עד עכשיו. אם ריקנות זה עניין של תקופה או של חיים שלמים, של אופי.

אם איפעם אני אזכה להרגיש אהובה באמת, לאהוב באמת?! אני לא אוהבת כבר אף אחד, קשה י להאמין שזה קיים, לא את ההורים, לא את האחיות, לא את החברים. טוב לי שהם שם אבל אני כבר לא אוהבת אף אחד.

כאילו בניתי לי חומה שמקיפה אותי וחוסמת את גלי האהבה וההורמונים

כאילו כל מה שטוב הוא רק ייחול למציאות אחרת

כאילו שרע לי בחיים למרות שלא באמת רע

יש לי בלגן בחדר, בראש, בחיים, ברצונות. אני לא רוצה לאכזב והאנשים שהכי חשוב לי לזכות בתשומת לבם כרגע אלה המורה למתמטיקה והמורה לפסנתר.

האנשים שיש להם את הדרישות הכי גבוהות ממני, שלא אוהבים אותי יותר מכתלמידה. אני לא רוצה שיאהבו אותי אני רוצה לרצות אותם

ואני נכשלת.

המוח שלי שקוע בלהריץ את החלקים מהעבר שאני מאכזבת אותם, מאכזבת את עצמי.

הלוואי שהייתי מושלמת