יש אנשים שהם תמיד 100, הכל טוב להם- יש להם חברים, הם בתשעים ותשעה-אחוז מהזמן מרגישים אהובים ובכלל אין אדם שלא מקנא בהם.

יש את אלו שתמיד 30, מרוחקים כמעט לגמרי מכל נפש חיה- את עצמם הם בקושי סובלים, ובתשעים ותשעה אחוז מהזמן הם בכלל מתים.

ויש את הרוב הגדול, מעמד הביניים, "הממוצעים"- תמיד על קו ה70, אף אחד לא אוהב אותם מדי, הם לא אוהבים את עצמם וכמובן שאין מה לקנא בהם כי בסך הכל, אף אחד לא רוצה להיות ממוצע.

ואני כזו, נמאס לי כבר מעצמי (בלשון המעטה), אני מבינה שיש לי מקום בעולם בתור "ממלאת צרכים" של אנשים אחרים, אני מבינה שאם אני שונאת את עצמי ואני בנאדם רציונלי כנראה שבאמת אף אחד לא יאהב אותי. אני מבינה מה המקור של האומללות שלי, ואני אסביר.

האנשים האלה, שרוצים תמיד להתחבר איתם- יש כמה כאלו.
ולפעמים אני על פסגת העולם שאני איתם, וכל כך כיף ואני רוצה להיות כמוהם "נסבלת לנצח"
ואז אני מרגישה פתאום  כאילו רוצים להקיא עליי, להעיף אותי מגג העולם- אז אני מפילה את עצמי

אני מתרסקת לתוך המציאות של השנאה העצמית, עד שהאנשים האלה יבואו להרים אותי שוב,
וזה מצב אירוני ופרדוקסלי- כמו, למה לנסות לגמול אנשים מסמים אם יש סיכוי גדול שהם ייפלו אליהם שוב?

או למה לכבס את המגבת אם מחר היא כבר תהיה מלוכלכת?