ונגמר. הסוף.

אמא קראה את העמוד האחרון בספר, הילדה הקטנה שכבה במיטתה וניסתה להרדם.

אמא הייתה מרוחקת כאילו שקיימת נשמה והיא ברת קיום בכל מקום. נשמתה של אמא לא נראתה באופק, אמנם גופה היה חי אך כל תפקודה היה כמו רובוטי- מחזורי, הכרחי. השגרה והרוטינה היומית לא הניחו לה להפסיק לשאול את אותה השאלה- למה?

הרי יש לה ילדה ובעל, בית וכלב, משרה קבועה וחיים נורמטיביים. אבל מה הטעם בחיים שכאלו כאשר הנשמה מטיילת במקומות אחרים.

היא לא הייתה עצובה או שמחה, היא לא הייתה מיוחדת. 

איך הופכים למיוחדת?