היום התפרסמה במאקו הכתבה הזו:

"סוף עצוב: מתה הגורו לאיפור בת ה-13" 

כל פעם ששמעתי על אנשים שאני מכירה וחלו בסרטן אמרתי בלב (ולפעמים גם בקול) "הלוואי שהייתי במקומם".

זה לא נאמר ממקום אובדני, אלא מתוך איזשהו צורך להגן על מי שלצדי, מה גם שאני חושבת שהסרטן ואני לא היינו שונאים אחד את השני עד כדי כך- כי מהצד הצלחתי למצוא כמה תועלות שהייתי מפיקה ממנו- ואני לא רואה לנכון לפרט אותן בפוסט הזה.

משום מה כשראיתי את "הנושא החם"  של היום ידעתי ישר על מה אני אכתוב ורק בצירוף מקרים מוזר הגעתי לכתבה הזו במאקו.

אני חושבת שאני קצת מעריצה את הילדה הזו- שהתמודדה עם אחד הדברים היותר קשים שאפשר להתמודד איתם בחיים והגיעה להישגים מרשימים.

כנראה שהיא הייתה מעדיפה להפטר מהמחלה הזו ולחיות עוד 70 שנה בבריאות. אבל אם להיות אופטימיים- יש אנשים שחיים 80 שנה ולא משאירים חותם וזכר ולעומת זאת ילדה בת 13 השיגה כל כך הרבה תשומת לב והשאירה כל כך הרבה זכרונות שאפילו שהיא לא מתה בשיבה טובה, היא נפטרה עם הישג, עם מטרה שהיא הצליחה להגשים.

למות בגיל צעיר זה לא טוב, אבל זה לא חייב להיות ממש רע.