אולי זו כותרת לא הולמת, אבל כרגע אני נמצאת בתקופה שאני מקופת בשואה. בעדויות של ניצולים, בסיפורים על לפני ואחרי, נאצים, בורות, ארובות, יד ושם.

את השואה שלי עברתי אי שם בסוף היסודי, כתה ה-ו. כן הייתי מכוערת, ילדה לא יפה בכלל, שמנמנה עם שיער מתולתל שקפץ לכל כיוון, ועם בגדים מכוערים.

וזה גיל כזה, תקופה כזו שלילדים לא אכפת אם הם פוגעים אחד בשני, אם הצחוק לא תמיד מובן. אבל הרבה פעמים- זה פשוט היה רוע תמים וטהור, של ילדים שלא מבינים את ההשלכות.

מה שעברתי קצת מודחק, אני זוכרת שבכיתי הרבה בגללם, שהייתי מושפלת כל זמן שהייתי לידם, שהרחקתי את עצמי מהם ושנאתי אותם כי הם עשו לי רק רע. אני לא זוכרת שום דבר טוב מאותה תקופה.

ואנחנו גרים בקהילה קטנה וסגורה, כולם מכירים את כולם, ואם אתה לא מנסה לצאת מפה- אתה נשאר לכוד.

ואני צריכה לראות אותם, והם לא זוכרים שהם היו בצד הפוגע כי הם הקלו ראש, והם לא זוכרים את הבכי שלי ואת הצער.

והם לא יודעים שהכל חרוט על לבי כמו מספר על הזרוע, כנראה לנצח. ואני לא יודעת אם אוכל לשכוח ולסלוח אי פעם...