יש פעמים שאני חושבת שכבר לא אכפת לי מי יקרא פה, מי לא. שלא אכפת לי להתמודד עם עצמי והעולם שלי. שאנשים יידעו ולא יהיה להם מה להגיד, וגם אם יהיה להם, מה אכפת לי.
ושניה אחרי זה אני חושבת שזה מטורף, שיהיו לי רגשות אשם. אני מפחדת להתמודד. אני מפחדת, מהכל בערך. שלווה זה מונח שמבינים רק בקבר, ואם כמה שזה משפט פולני אני לא יכולה שלא להסכים איתו. למרות הרוטינה של היום-יום הכל מלא בטירוף, בדברים שלא רוצים שייקרו, ובחוסר מוטיבציה לקום בבוקר בכלל.
יש פעמים שנדמה לי שכבר עדיף היה לוותר על הכל, למה אני צריכה את הציונים? למה אני צריכה את הימים הארוכים בבית ספר שלא תורמים לי כלום מלבד עייפות. בשביל מה אני צריכה את כל המטלות היום-יומיות הקטנות האלו?
יש אנשים שאני מפחדת שיילכו לישון ולא יקומו. יש יותר מדי כאלו
אני קצת אגואיסטית. קצת הרבה. אבל מוות הוא דבר אגואיסטי.
אני רוצה שמי שאני אוהבת באמת יחיה לנצח, או לפחות שאני אמות לפניהם
אני מפחדת באמת.
יש אנשים שלא מסוגלים לדבר איתי, בערך מאה אחוז מהחברים שלי. אני לא הטיפוס המושלם לשיחה מבחינתם. אולי כי אין לי תמיד עצה טובה. מה שהם לא יודעים זה שאני מקשיבה. גם כשהם חושבים שלא, ושאני לא זוכרת מה שהם אומרים. אני תמיד מקשיבה. בסוף הם לפעמים גם דואגים לפגוע בי קצת, להראות שאני לא באמת מספיק טובה. כי כשצריך להוכיח את עצמך בחברה אתה דורך על מי שקטן ולא שם זין על המעמד החברתי שלו- אז לא אכפת לי כמה אנשים יאהבו אותי, אכפת לי שהאנשים שאני אוהבת ייתייחסו אליי בקצת כבוד. קצת יותר ממה שיש עכשיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הדושי