כשיש חופש שלא תלוי בדבר, כמו עכשיו, הגוף היפה, החטוב והמושלם שלי (לא באמת) חולה. בקיצור- נדפקתי.

רק עכשיו אני מבינה כמה פסיכולוגיה כרוכה במחלות. אני לא מדברת על זה שנהייתי חולה מסיבה מסויימת, אלא על העובדה של מה שקורה בזמן המחלה.

אם אני רועדת- ואני אומרת לעצמי להפסיק לרעוד, אז אני מפסיקה.

אם אני אומרת לעצמי לחייך- אז אני מרגישה כבר יותר טוב

ואם אני מצחצחת שיניים אז אני כבר מרגישה נקייה (יחסית).

מקווה שהאקמול ישפיע לטובה

ושמחר אקום שמחה ומאושרת!

והגדרה מדוייקת לשיר: מהמם! (ואני לא נוטה להשתמש במילה הזו)

למה לא לכתוב כל יום פוסט בעצם?

אז מה אם הנורמה בישרא מעידה על פוסט ביום כ"בנאדם משועמם" 

אז שתדעו שאני לא משועממת, אני פשוט צריכה הפסקה מהחיים, להתחבר לעולם האחר הזה שאף אחד כמעט לא מכיר אותי בו כמו שאני כלפי חוץ

אני אמתית וכנה פה יותר מבחיים האמתיים

יש לי פה אומץ להגיד כל מה שעולה לי לראש

אז מה רע?