אז העלו את עונה 2 של יומן השומן לVOD, אחרי שהייתי מכורה לגמרי לעונה הראשונה. לא יודעת מה מיכר אותי כל כך בסדרה הזו.

העלילה מתמקדת בנערה בת 16 - רייצ'ל ארל, שסובלת מהשמנת יתר וכתוצאה מכך בכל מיני סיבוכים נפשיים.

העונה הראשונה עוסקת בעיקר בהתמודדות שלה כשהיא משתחררת מהמוסד בו הייתה מאושפזת וההיטמעות המחודשת שלה בחברת הנוער "הנורמלי".

לא רוצה לעשות ספויילרים, אבל תכלס, די טוב לה וזה די מעורר קנאה.

איכשהו היא זכתה בבחור החמוד, כולם מחבבים אותה, והחיים שלה די מעניינים (שנות ה90 באנגליה), כל זה תוך כדי שהיא סובלת משנאה עצמית, עודף משקל וחוסר בטחון שגורם לחרדות.

למה זה מעורר קנאה? כי היא יחד עם כל החרא שהחיים זרקו עליה, (שאין לה אבא, שאמא שלה הוללת עם גבר שהיגר מקזחסטן או משהו כזה וכל מה שהוזכר מקודם) זוכה לחיים מעניינים, מוצאת אהבה, חברים שהיא יכולה לבלות איתם עד סוף החיים. 

בניגוד אלייה, אני מרגישה קיבלתי את כל מה שרע אצלה(שנאה עצמית, עודף משקל וחוסר בטחון שגורם לחרדות) בנוסף לזה מפונקות יתר וחוסר יכולת הבעה.

ואם חשבתי שעד גיל 18 זה יעבור,  שאני אתבגר, שמשהו יישתנה מעצמו אז טעיתי.

שינוי צריך לעשות ובאסה לי- אני לא יודעת איך

אז כן, אני שוב מתמרמרת כמו ילדה בת 14 שקצת רוצה לבכות וקצת רוצה למות

שוב אני מבינה שאין עתיד ורוד שיתחיל מחר, או קצת אחרי

מה שיש זה מה שיש, וזה חרא

אז לכל אחד יש שנייה של תהילה

אני זוכרת את השנייה שלי

ואם היא כבר הייתה, זה אומר שלא תהיה עוד אחת?

ואם כן תהיה, מתי זה יהיה?

והאם מתישהו תשתנה התפיסה שלי של תהילה?

ולמה צריך את זה בכלל?

אני לא כל כך אוהבת תשומת לב של זרים

אבל זו משמעות התהילה

אז למה  אכפת לי?