הזרים האלו, הם בכל מקום. לאן שאני לא מסתכלת הם שם, פולשים לחיי היקרים לי.

אני רוצה לשלוט, לדעת הכל. סדר לא יזיק בממלכה הזו- ואם מגיע זר אני צריכה לדעת.

אהבה זו לא דרישה גבוהה מדי, הציפיות שלי בינוניות, אם את הזר יאהבו יותר ממני אני לא ארצה לשמוע עליו עוד- ואז יש שתי אפשרויות, האחת היא שהזר ילך והשניה היא שאני אלך. ברור מה היא המועדפת.

אז למה בכל פעם שמגיע הזר אני צריכה למצוא לי ממלכה חדשה?

הזרים האלו, הם חונקים אותי, הם לוקחים לי את הכס. פעם הייתי שם, צופה בכולם, האוזן הקשבת של הממלכה, התצפיתנית שידעה כיצד לפעול בכל מצב- איזו עזרה יש להגיש לכל אחד. 

אבל היום זה כבר לא ככה, היום הזרים האלו רוצים הכל, נתנו להם אצבע והם רוצים את כל היד.

אני לא אתן לנתינים שלי ללכת, לא אתן כי אחרת אשאר לבד.

אלו הזרים או אני, לחיות בהרמוניה זה המוצא האחרון.

זה הזמן לדבר

להיות קצת פסימית 

לשפוך את כל מה שיש לי בפנים

להיות מאוכזבת מעצמי ובכלל

ולומר שלא הכל אפשרי

שמותר להצליח ואסור לטעות

ולהתחיל להיות קצת יותר אחראית

לא לפחד לנסוע אחורה

גם אם את הדרך לא ממש רואים.

הייתי רוצה להיות מיוחדת

שיהיה לי קצת לבנות את עצמי

אבל בינתיים אני סתם רגילה

בעיקר אני ממש פחדנית