הזרים האלו, הם בכל מקום. לאן שאני לא מסתכלת הם שם, פולשים לחיי היקרים לי.

אני רוצה לשלוט, לדעת הכל. סדר לא יזיק בממלכה הזו- ואם מגיע זר אני צריכה לדעת.

אהבה זו לא דרישה גבוהה מדי, הציפיות שלי בינוניות, אם את הזר יאהבו יותר ממני אני לא ארצה לשמוע עליו עוד- ואז יש שתי אפשרויות, האחת היא שהזר ילך והשניה היא שאני אלך. ברור מה היא המועדפת.

אז למה בכל פעם שמגיע הזר אני צריכה למצוא לי ממלכה חדשה?

הזרים האלו, הם חונקים אותי, הם לוקחים לי את הכס. פעם הייתי שם, צופה בכולם, האוזן הקשבת של הממלכה, התצפיתנית שידעה כיצד לפעול בכל מצב- איזו עזרה יש להגיש לכל אחד. 

אבל היום זה כבר לא ככה, היום הזרים האלו רוצים הכל, נתנו להם אצבע והם רוצים את כל היד.

אני לא אתן לנתינים שלי ללכת, לא אתן כי אחרת אשאר לבד.

אלו הזרים או אני, לחיות בהרמוניה זה המוצא האחרון.

ימים כמו היום נחשבים ימים לא רעים.

ואלו הימים שאני הכי אוהבת.

כי כשטוב מדי אז מתגעגעים, וכשרע מדי אז הכל חרא.

והיום, הכל היה לא רע

אז בעצם זה הכי טוב

שיש ימים כמו היום