לפעמים כשמקשיבים לאנשים אחרים אז מאבדים את זה.

מילים יכולות לשטוף את המוח- לבנות תקוות.

היי, הכל מתנפץ אחר כך.

"הוא מתחיל איתך" הם אמרו, ובהתחלה לא רציתי להקשיב להם.

אבל הם המשיכו, והזמן עבר, המחשבה לא הרפתה.

וכבר חשבתי שאולי הם צדקו

כשנפגשנו שוב הכל נראה אחרת, בעיניי.

יש בי תמימות, או אולי אמונה לא מוסברת בהכל

אני סומכת עליכם יותר מדי

ומה אתם יודעים בכלל... 

אני חכמה, אבל תמיד אני חושבת שאתם קצת יותר חכמים

וכנראה שזו טעות

לפעמים אני מביטה על העתיד שלי בספק. ספק קיים, ספק טוב, ספק רע.

אני לא יודעת למה אני שואפת. יש מקצוע שאני רוצה, אז מה?

אז אני אהיה מספיק טובה בשביל להתקבל ללמוד אותו, כי כזו אני, אני אהיה באחד המקומות הראשונים בכתה מבחינת "גובה הציון ביחס הפוך לזמן הלמידה", כי בד"כ אני כזו, אחרי שנתיים של לימודים ימאס לי, והחברה שבניתי במקום הזה תתחיל להיות שנואה עליי.

אני לא חובבת גדולה של ריגושים, אבל שינויים נדרשים אצלי בתדירות תכופה, אפילו השינויים הכי קטנים נחשבים (כמו התוצאות של נסיעה לאיקאה למשל). 

אז יש לי עתיד מרגש יותר?

מבחינת "אהבה" אני גרועה. ככה זה אחרי תקופת דיכוי של שנים מצדי ומצד החברה 

ואני נוטה לזלזל בעצמי. אני ביישנית שזה אחד החסמים הגדולים בהיכרויות, ורוב הסיפורים שלי חסרי פואנטה ...

אני כל כך מבולגנת כרגע, שהמוח שלי מרגיש כמו מערבל בטון ענק

ונורא קשה לי לדמיין את העתיד