לא מאמינה שהבלוג הזה נפתח כשהייתי בת 12 ומחרתיים אני כבר בת 19. 

תמיד יצא לי לכתוב פה על הקטע של מחוייבות (לבלוג), אחרי שנה, שנתיים, שלוש.. בתאריכים מיוחדים כמו ביום ההולדת שלי או ביום ההולדת של הבלוג. אני כל פעם נפעמת מחדש מהעובדה שהחזקתי פה, שהצלחתי לבטא את עצמי כמה שנים, או שסתם פרסמתי דברים משעמום.

התגייסתי בספטמבר 14', עברתי כמה חוויות מאז הגיוס, הרבה מאוד לחץ ושינויים. אני יודעת שאני מסתגלת בקלות יחסית ואני מפונקת במידה הנכונה. 
חברתית אף פעם לא הייתי הכי מוצלחת, אבל דווקא עכשיו אני במצב טוב, שמחה עם מה שיש לי.

בכל-זאת יש רגשות שהם לנצח... לצערי, יש דברים שאני חושבת ומרגישה מאז שפתחתי את הבלוג ואולי עוד לפני שלא השתנו למרות שהתבגרתי.

בזמן האחרון אני מתלבטת אם לפנות לקב"ן, המחשבה על זה לפעמים מפחידה אותי, לפעמים מעודדת...

אני לא בטוחה מה העמדה שלי לגבי קב"ן או פסיכולוגים מסוגים שונים. מצד שני, עד שלא מנסים לא יודעים.

חשבתי על זה ואני ממשיכה לחשוב... נראה מה יהיה

אתמול חזרתי הביתה עם המדים באוטובוס לבד והייתה לי הרגשה של פורים.

לראות חיילים ברחוב זה מראה כל כך שכיח בארץ, אבל מה לי ולחיילת? איך זה קרה שהמסגרת הזו לקחה אותי? איך מרגישים חיילים?

אני עוד קצת ילדה- ילדה גדולה אבל ילדה בכל זאת- וזה נורא מוזר.