הנכס/רותו מודן

קיבלתי את הספר "הנכס" מבן אדם שלא ציפיתי שייקנה כזה ספר לשימוש עצמי- סבתא שלי.

הספר מוגדר כרומן גרפי- שזה בעצם כמו קומיקס, אבל קומיקס שמיועד למבוגרים- הסיפור שמועבר הוא בעל מסר. (פרשנות על ההבדל בין רומן גרפי לקומיקס ניתן למצוא בכתבה הזו תחת תת-הכותרת "מה ההבדל בין קומיקס ל-Graphic Novel?").

העלילה עצמה אורכת שבוע, שבוע שבו הסבתא-רגינה ונכדתה-מיקה טסות לפולין כדי "להחזיר את הנכס המשפחתי לבעלותן". הסבתא שברחה טרם מלחמת העולם השניה חוזרת לראשונה לארץ הולדתה. במהלך השבוע שהן עוברות שם מתגלים פרטים אודות העבר המשפחתי והנכס.

מה שבאמת מעניין בספר הוא כל עלילות המשנה ואנקדוטות קטנות שנתקלים בהן במהלך הסיפור והן מחוץ לעלילה הראשית. העלילות האלה הן נקודות מבט ציניות על היחס של היהודים והפולנים בני הדורות השונים לתקופת השואה, המלחמה וטרום המלחמה והיחסים הבין אישיים בתקופה המודרנית בין היהודים לפולנים ובין הדורות השונים.

הספר קליל ומרתק, הוא מאוייר בצורה מדהימה ולדעתי כדאי לקרוא אותו יותר מפעם אחת כדי לדלות את הפרטים המעניינים באמת.

אני לא יודעת אם כל כך אהבתי את הספר בגלל החיבה הגדולה שלי לסיפורים על השואה, אבל אני בהחלט ממליצה על הספר!

ממליצה לקרוא על הספר גם ב-

http://www.haaretz.co.il/kolhacampus/1.2042227

הכתבה שפורסמה בנענע10

יפה, אפילו יפה מאוד. מרשימה אותי האדריכלות, החשיבה וההשקעה בנושא החללים.  אני עצובה על כל אחד שנפל, למרות שלא הכרתי אפילו אחד כזה אישית, ואני גם מקווה שלא אכיר אבל... 

את "היכל ההנצחה" אני רואה כהשלכת כסף שכביכול אין לנו על דבר שכבר לא מוחשי, שנשאר בזיכרון. וזיכרון למיטב ידיעתי לא עולה כסף.

אני מכבדת את כל אחד מחללי צה"ל, מערכות ישראל, נפגעי פעולות האיבה, כל אחד שהקריב את חייו (כך משתמע מזה בסופו של דבר) למען המדינה. ובכל זאת בניית עוד היכל ועוד אנדרטה לא ישפרו את המצב הביטחוני שלנו, לא ילכדו את העם ובטח שלא יעזרו למצב הכלכלי של המדינה בזמנים אלו.

אני רואה את הצורה שבה הממשלה מתייחסת לבניית האנדרטאות בתור "נרצה את אותן משפחות שכולות, נתן להן אבן במקום בן משפחה, נבנה מקדשים, פולחנים, כל דבר שיזכיר שפעם היה אותו האדם שתרם את חלקו למדינה ואיבד את דרכו חזרה לעולם", גישה מתחמקת.

יפה המחשבה שיש לממשלה את הרצון לזכור ולהזכיר, להראות שעוד לא יצאנו משום מלחמה, שתמיד נהיה רדופים ונלחמים אבל...

כסף, כסף, כסף, הכל מסתכם בכסף. ארבעים מיליון שקלים זה אחד הצירופים העיקריים שחוזרים על עצמם בכל כתבה בנושא, אני שמעתי עליו לראשונה הבוקר ברדיו וגם שם, הקריין לא פסק מלומר בכל משפט "ארבעים מיליון שקלים".

אני חושבת שאולי צריך למצוא עוד דרכים לזכור ולא לשכוח.

לא לחלק אבנים במקום אנשים, לא לבזבז כסף שיעזור לשמור אנשים אחרים חיים.

לא חסרות מחוות אחרות לאותם חיילים ואזרחים שנהרגו ונרצחו- הקראת שמות הנופלים של אותו יום בתוכנית רדיו או טלויזיה, הוספת ימי זיכרון בהם התחילו מלחמות, "מרוצים" לזכר נופלים. שמירת הזיכרון חשובה ואני לא חושבת שהיכלים מפוארים שמציגים דבר נורא כמו מוות במלחמה או הירצחות ראויים להיות, הפאר לא מפצה על מי שלא ישוב. כסף זה הרבה בחיים, אבל האנשים האלו כבר מתים...

בואו נשמור את הכסף לחיים! מדיניות רווחה, הפחתת מסים, עזרה לנזקקים, מחאת הקוטג' עוד לא תמה אז למה שלא נגמור אותה?