יש לי אינטליגנציה ריגשית גבוהה. ככה תמיד אמרו, ואני מאמינה שזה נכון- לפחות בדרך שאני מגדירה את זה.
כלומר, אני מאוד מחוברת ומודעת לעצמי, לפעמים אפילו יותר מדי, לפעמים אפילו באופן כפייתי. הרבה יותר קל לי לבד- להכין עבודות, לסדר, לנקות. ואני די גרועה ביצירת קשרים עם אנשים חדשים- שזה קצת ההפך.
אבל זו גם הבעיה שלי. מה שווה כל האינטליגנציה הזו אם אני לא מפסיקה לשקוע לתוך עצמי?! אם אני לא מסוגלת לרגע להפסיק לחשוב, לדמיין ולשקוע למציאויות עתידיות שאין סיכוי שייתרחשו. אני ממציאה לעצמי סיפורים- חזיונות, וכשהזמן עובר אז פשוט -פוף- זה נעלם והעתיד שהמצאתי הפך לעבר שלא קרה ואז יש הרבה אכזבה ודיכאון.
וכבר מראש אני פוסלת את כל העתידים האלו, והדיכאון אפילו יותר עמוק.
לא ייכולתי לנחש איפה אני אהיה היום- סוף כתה יא', מי יהיה סביבי, איך אני אראה, מה אוהב, מה לא. דמיינתי את כתה י' שלי באופן אחד, אני זוכרת, זה היה בכיתה ח' שהמצאתי סיפור שלם שמתבסס על סווטשרט אדום. ובסוף, זה כמובן, לא קרה ואפילו סווטשרט אדום לא קניתי.
אמנם עכשיו אני במקום נפלא, לא תיארתי שאגיע לפה, לא העלתי על דעתי מקום כזה- ממש כאילו נכנסתי לתוך איזושהי מנהרה שהעבירה אותי לייקום מקביל(=חור תולעת). הכל קצת טוב וקצת רע ובעיקר מאכזב. כי אני רוצה להיות מסודרת אבל לא מצליחה, אז הנה אני, מאוכזבת, נופלת למציאויות אחרות וכשאני מתרסקת להווה אז קשה לי וזה גורם לי להרגיש לא בריאה.
מי ידע שאני אחבב מתמטיקה כל כך, ואפילו לא אשנא ספרות