השעה חמש בבוקר ויורד גשם.
מקודם ברקים ורעמים ליוו אותנו כשהלכנו בשביל של הקיבוץ, ועכשיו הוא מטפטף על השמשה הקדמית של האוטו, מתלכד עם האבק והופך לבוץ. אני לא רואה כלום, אבל אני רואה אורות מהבהבים כחולים מאחוריי, אז הפעלתי את המגבים ועליתי לשמונים והגברתי את אסף אבידן במערכת, שחשב שאם היא תיקח אותו הוא יטעם את עורה, והוא טועם רק את שקריה.
אחד הפזמונים היותר טובים ששמעתי לאחרונה, גם אם יש לי הצתה מאוחרת.
בכל מקרה, ירד גשם.
ושטף את הכל. וניקה את הכל.
וידעתי שאיפשהו יש מישהו מאושר, ומישהם של ביחד.
קצת קיוויתי שאולי זו קארין, וקצת קיוויתי שזה אף אחד.
דנה ספקטור אמרה לי פעם שאני נמרה לבנה ופלא עולם שמיני, היא השוותה אותי לקשוע וסאלינג'ר, היא טענה שאחרי נדודים ארוכים במדבר של תסכול זה יקרה ויהיה נפלא.
ומנקודת מבט פאסיבית טיפיקלית לי אני יודעת שבאותה מידה יקרה לי כלום וזה לעולם לא יהיה נפלא. גם זה אופציונלי, ואולי טוב יותר לפקפק. אולי?
ועכשיו אני מתגעגעת הביתה, תחזירו אותי לאורות של עין כרם, תחזירו אותי ליובלים, שם לא צריך להדליק מזגן ואני לא לבד אף פעם ואני תמיד מלאת תקוות לגביי החזרה הביתה. ואז אני חוזרת ומגלה שאין כאן שום דבר.
ובכל זאת, אני מקווה שיש מישהו מאוהב בין כל הטיפות הטהורות האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
