אמרתם שקשה להגדיר,שיש דברים שכואב להחזיר.
אמרתם שקשה להתעסק,
שהדימיון שלי את ההיגיון משתק.
אמרו לי, שהכאב בר חלוף,
שזה יעבור,
יטופל,
שאוכל לאהוב.
אמרנו, שמשהו לא בסדר,
שהמוח קצת זז,
שכואב לי הגב,
שהבדיקות האלה עוברות לאט כמו צב.
אמרנו שהרופאים מבינים,
יש תואר,
ציון לשבח,
התנסות עם חולים.
אמרנו שזה לא פסיכיאטרי,
לא אפילפסי,
אין גידול במוח אז הכל מצויין,
ואני החלטתי שחבל על הזמן.
החלטנו כולם,
שזה רק הדימיון,
שהרעד ברגליים,
והרטט בראש,
שהחור בלב,
והריקנות בגוף,
שהלחץ בגרון,
והמבט המעופף בעיניים,
חוסר התחושה,
הלב שפועם באופן מבהיל.
זה רק הדימיון שלך, ילדה, זה רק הדימיון.
-
בכל פעם שזה קורה, ההרגשה הזו בגוף מקשה עליי לנשום. פעם ניסיתי להקיא את זה- עכשיו אני שותה, עוצמת עיניים, בוכה, מחכה שיעבור.
פשוט אין מילים לתאר את הכאב, ומה אני? אני משהו מיוחד? משהו מוזר?
איך זה שכ"כ קשה להגדיר את זה שיש לי חור עמוק בלב?
שמישהו יגיד כבר מה קורה לי
הכי מדהימים בעולם♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
