לאחר מחסום כתיבה של איזה שלושה חודשים...

הגשם דפק על החלונות עד שלא יכולתי לשמוע דבר חוץ מהמילים שלה. "אני לא אהיה כמו כולם" היא לחשה לי, "אני, אני בחיים לא אעזוב אותך", ככה היא אמרה לי, וחייכה. גם אני חייכתי, לא יכולתי שלא לחייך, היא הייתה הדבר היחיד היציב שהיה לי ואם אתה רוצה שהדבר היחיד היציב שיש לך יישאר אתה חייב לחייך.

מאז אותו יום סמכתי עליה כמו שסמכתי על עצמי, היא הייתה הדבר היחיד שהיה חשוב לי, הדבר היחיד שאהבתי באמת ובלי תנאים.

פעם אחת, עמדנו בחדר שלה, והיא עמדה מול המראה, אני עמדתי כמה מטרים מאחוריה, ויכולתי לראות את התיעוב בעיניים שלה כשהיא רואה את עצמה, כאב לי.

לא רק כי אם שלושה רבעים מהלב שלי היו מוקדשים לאהבה אז שלושה רבעים מהלב שלי היו מוקדשים לה, לא רק בגלל זה, באמת. זה היה גם כי היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי. אחרי בהייה ממושכת בגוף שלה היא הרימה את מבטה, חייכה אליי דרך המראה ושאלה "רוצה לראות את הצלקת שלי?", והיא לא חכתה לתשובה, היא פשטה את החולצה הלבנה שלה ועמדה שם בחזייה ובג'ינס הארוך הכהה שלה.

"בוא", באתי מאחוריה, העיניים הירוקות שלה הביטו בי, ואני, עם קצת בושה, הורדתי את עיניי ולראשונה ראיתי את הגוף שלה, ככה, בפשטותו, היא הצביעה על כתם לידה בצבע מוקה שנמצא בתחתית בטנה הבהירה, "הנה, בצורת לב", ואני חייכתי, כי רק אותה אני אהבתי. "אני אוהבת אותך", ליטפתי את השיער הארוך שלה והתרחקתי.

אחרי הפעם הזאת הקרבה בינינו רק גדלה, הרגשתי מדהים כל פעם שהייתי לידה, היא הייתה כמו אחותי.

כששלושת רבעי האהבה בלב שלי התחילו להתחלק לשני חלקים, מיד ספרתי לה, לא חשבתי שיש בכלל אפשרות אחרת.

"קוראים לו יוני, והוא מקסים", ספרתי לה.

ואז היא התקרבה אליי, כל כך קרוב, בחיים לא היינו קרובים ככה, ולפני ששפתיה נגעו בשפתיי לחשה "תמיד הכי תאהב אותי, נכון?"

ובאותו רגע הבנתי, הבנתי שהיא אף פעם לא הבינה, ואמרתי לה את זה.

"מה לא הבנתי?" שאלה, עיניה נוצצות מדמעות.

"שיוני הוא יוני, ואת אחותי", ואז היא הבינה, ואני הלכתי, הייתי חייב ללכת.

מאז לא זכיתי לשמוע את קולה פעמים רבות, ניסיתי, אך הכאב היה גדול מדי. אפילו כשהכל הסתדר עם יוני והייתי אמור להיות מאושר. כי אם במשך חיים שלמים שלושה רבעים מהלב שלך מוקדשים לאהבה לבן אדם אחד, אפילו כשהמקום בלב מתחלק, כשאותו בן אדם לא נותן לך לאהוב אותו יותר, מאה אחוזים מהלב שלך מוקדשים לעצב.

יום אחד, היא עמדה על הגג, על הגג בבניין שבו הגשם דפק על החלון והיא פשטה את החולצה ואל מול עיניי ניצב הגוף הכי יפה שראיתי בכל ימי חיי. על הגג בבניין שבו גם אני הייתי, והיא עמדה שם, והרגשתי אותה, ואז כבר לא.

כששלושה רבעים מהלב שלך מוקדשים לאהבה לבן אדם אחד במשך כל חייך, ופתאום שלושת רבעי הלב שלך נזרק מבניין, זה כאילו אף פעם לא היה לך לב בכלל.